הבחירות המקומיות

הצבעתי, בטח שהצבעתי. הרי מדובר בבחירות שמשפיעות בצורה הכי ישירה על איכות החיים שלי במקום בו אני גרה.
היה לי קל מאוד להחליט למי אצביע, והשבועות שחלפו רק חיזקו את דעתי, בגלל שכל שאר המתמודדים גרמו לי פשוט להתעצבן:

היה מועמד שהפעילים שלו והמכוניות שלהם, שנשאו שלטים שקוראים לתמיכה בו, תפסו כמה וכמה חניות ליד הגן של הילד שלי, בדיוק בשעות שבהן הגן מסתיים וקשה מאוד למצוא חניה באיזור. אין לי כוונה לתמוך במי שלא מכבד את צרכי החניה והתחבורה שלי.

היתה סיעה שהחליטה לחלוף ברחובות העיר ברכב עם רמקולים ולהשמיע ג'ינגל צווחני הקורא לתמוך בה. כשזה היה בשישי בצהריים זה היה סתם מעצבן. כשזה היה ב-10 בלילה באמצע השבוע זה כבר היה מאוד מעצבן, וזה גם הפריע לילד שלי לישון. מאחלת לכם שגם אתם לא תצליחו להירדם בלילות.

וגם היו מועמדים שמבחינתם לנהל מערכת בחירות זה להשמיץ כל דבר שזז - ראש העיר, העיר עצמה, מערכת החינוך שלה, מערכת התחבורה שלה, וכו' וכו' וכו'. הם רק שכחו לספר במה הם טובים, ולמה בכלל לגור בעיר הזו אם היא כל כך נוראה בעיניהם.

היום כשבאתי לקלפי להצביע, סירבתי לקחת פתק הצבעה מפעיל של אחד המועמדים. תגובתו המתלוננת - "אוף, ממש תודה שאת מתייחסת באמת". זהו, שאני, כתושבת ובוחרת, היא זו שאמורה לקבל את ההתייחסות. לא אתה ולא המועמד שלך.

לסיום, היום ב-21:30 התקשרו אלינו לשאול אם הצבענו. חבל שלא היתה זו אני שענתה לטלפון, כי הייתי אומרת למתקשר בדיוק מה אני חושבת על אנשים שמתקשרים בשעות כאלו בשביל לשאול שאלות כאלו.

טוב שזה נגמר. נקווה שהסוף יהיה טוב.
ולחשוב שבפברואר הקרקס יחזור.

יום הולדת 30

חודשיים עברו להם ביעף, והיום הגדול הגיע. אתמול מלאו לי 30.
מצד אחד זה נשמע לי המון, מצד שני זה נשמע לי ממש צעיר, ומצד שלישי - ממש לא אכפת לי. בשבוע שעבר שאלתי מוכרת בחנות בת כמה אני, היא צימצמה עיניים, הביטה בי בריכוז, וניחשה - 22?
אני לא מרגישה שאני צריכה לעשות חשבון נפש, ספירת מלאי או להביט אחורה בזעם/ייאוש. מה שהיה - היה. מה שיהיה - יהיה לטובה. אני זורמת הלאה.
כל שנה אני עושה רשימה של יעדים לשנה הקרובה - לרדת במשקל (איך זה לא משתנה...), לבלות יותר, להקדיש יותר זמן לעצמי, וכו' וכו'. עייפתי מכל זה. החלטתי להגדיר יעד על לשנה הקרובה - לדאוג שיהיה לי טוב. מבחינתי זה אומר הכל - לשמור על הבריאות שלי, להתרחק משואבי אנרגיות וזללני זמן, ופשוט ליהנות מהחיים.
בעלי המקסים ארגן לי שלל מתנות, פינוקים ופעילויות מגניבות לכבוד יום ההולדת, כך שאני מתחילה את השנה הזו בתחושה נהדרת וכיפית - מקווה שכך היא גם תימשך.

<פינת הגיקית>
נכון ש-30 הוא מספר נהדר? קודם כל הוא עגול - כלומר מתחלק ב-10. דבר שני, הגורמים הראשוניים שלו הם 5, 3, 2, שמהווים את תחילתה של סדרת המספרים הראשוניים, שזה מאוד נחמד.
< / פינת הגיקית>

אייל הכין לי ציור בגן לכבוד יום ההולדת. מדברי האמן על היצירה: "אמא, רציתי ורוד, כדי שזה יהיה יפה". הילד כבר מבין מה נשים רוצות.

משפט השבוע

ביקשתי מבעלי שיקנה לי בקופת חולים כדורי ברזל (יש לי אנמיה קלה), אחרי שהוא לוקח את אייל מהגן.
למחרת, בעלי לוקח את אייל מהגן ומסביר שהולכים לקנות לאמא כדורי ברזל.

אייל (מבסוט): אמא תיקח כדורי ברזל ואז נצמיד אליה מגנטים!!!

חגים, רבותיי, חגים

אייל למד בגן שבראש השנה אוכלים תפוח בדבש, רימונים וגם דג. החלק של הדג הכי מצא חן בעיניו, וכשאמרתי לו שניסע לסבתא וסבא לאכול ארוחת חג של ראש השנה, הוא שאל - אבל נאכל שם דג, נכון?

חוץ מדגים, לראש השנה בפרט ולחגים בכלל יש עוד סממן מאוד מאוד מובהק. בכל יום כשאנחנו מקבלים את העיתון, אני מגלה עד כמה הוא באמת מובהק.
אני מתכוונת לקטלוגים כמובן.

כל יום נושרים מדפי העיתון קטלוגים למכביר. הנושאים מתחלקים בין בגדים לילדים, בגדים לנשים וכלי בית ומוצרי חשמל, ולכל סוג יש את התגובה שהוא מעורר:

לאחר דפדוף בקטלוגים של בגדי ילדים, ברור לך לחלוטין שהיו צריכים לקחת את הילד שלך. הוא היה הרבה יותר מוצלח בזה! לא רק שהוא היה יודע לעשות את הפוזות הנכונות הרבה יותר טוב מהילדים בקטלוג, הוא גם הרבה יותר פוטוגני ונראה הרבה יותר טוב. אמנם בפועל, בשביל לצלם את הילד שלך סתם ביום חול או בטיול את צריכה להתחנן בפניו כמה דקות טובות, וגם אז הס מלהזכיר חיוך או (רחמנא ליצלן!) שיסתכל ישירות למצלמה, אבל היי, צלמי הקטלוגים הם מקצוענים, לא?

לאחר דפדוף בקטלוגים של בגדי נשים, את מבולבלת. לא ממש ברור לך כיצד ניתן ללבוש את הבגדים הללו ולהיראות טוב, וזאת מבלי להיות דוגמנית (וספציפית גלית גוטמן). למה דווקא החליטו שבמשבצות חוזרות עכשיו לאופנה, למשל? זה מה שלבשתי כשהייתי בכיתה ט' בשיאו של טרנד הגראנג'. נראה לכם שאני רוצה לחזור לשם? למה בגדים שממש מחמיאים (מסתירים בטן, מרימים טוסיק, מטשטשים ירכיים) לא מוכרזים כטרנד הלוהט הבא?

לאחר דפדוף בקטלוגי כלי הבית ומוצרי החשמל, ברור לך שאת צריכה די הרבה דברים משם. ואזה יפה, למשל, לשים בנישה מגבס שנמצאת בסלון של הבית הדמיוני שלך בסביון, או סט כלי אוכל וכלי הגשה, לארוחת הענק שאת מתכננת לערוך מתישהו לכבוד השגריר, ואולי שולחן גדול עם כסאות לגינה שאין לך בדירה שבה את גרה? בטוח, בטוח שאפשר למצוא משהו פרקטי שאפשר לקנות... איפה נשים אותו זה כבר סיפור אחר.

אני מאחלת לכולכם שנה טובה ונהדרת, אושר ועושר (גם בשביל הקטלוגים) :-)

ולסיום, עיבוד מחודש לשיר החג המפורסם, מפיו של אייל:

אייל: "שנה טובה, שנה טובה, אני כפיי א-אי-אימא!!!!
<מפסיק לשיר ומסתכל עליי:> את האימא!"

שנה טובה ומתוקה לפחות כמו הילד שלי :-)

*** ולמי שלא הבין, הכוונה לשורה האלמותית "שנה חלפה, שנה באה, אני כפיי ארימה"

אוטוטו 30

(בואו נתעלם מהעובדה שלא כתבתי כאן מיליון שנה בערך. I had my reasons.)

לא ברור לי איך זה בדיוק קרה, אבל ב-2 בנובמבר אחגוג את יום הולדתי ה-30.
אני בטוחה שיש כאן בלבול מסוים, כי לפי הספירה שאני עשיתי, אני בת לא יותר מ-25. לפחות ככה נראה לי. גם הסביבה עדיין מתבלבלת וחושבת שאני הרבה יותר צעירה ממה שאני באמת (כבר קרה שנתנו לי 16, אבל זה היה כשהייתי 5 קילו פחות).
כן, הגיל הזה מבלבל אותי. מצד אחד - מה אכפת לי? בסך הכל מספר. אני לא מרגישה לחץ כלשהו או איזשהו רצון לעשות חשבון נפש. הרי בכל מקרה אני עושה חשבונות נפש כל שני וחמישי.
מצד שני - גיל 30, רבאק! 30! איך זה קרה?! מתי זה קרה?! מה עשיתי בזמן הזה?! (האמת שדי הרבה - תואר שני, עבודה, ילד...) הרי לפני שניה הייתי בת 22! מקסימום 24! איך שהזמן עובר, תשמעו...
אני זוכרת את אמא שלי בת 30. הייתי אז בת 7. ועכשיו אני בגיל הזה? לא ברור לי כל העסק, פשוט לא ברור.

גם כשאני מסתכלת על אייל לא ברור לי איך הזמן עבר כל כך מהר. הילד הגבוה הזה, הגדול, בן שנתיים וחצי, לובש תחתונים (גמול), מדבר שוטף, רץ - הוא יצא ממני? הוא לא היה קטן כזה רק לא מזמן? הוא כבר מגיע לי עד תחילת האגן. עוד כמה שנים וכבר יהיה בגובה שלי.

אז זהו, אני עוד מעט בת 30. עדיין לא ברור לי אם השגתי כל מה שרציתי ואם אני איפה שאני רוצה להיות, אבל עזבו את כל זה. מה שבטוח, זו סיבה מעולה לחגיגה, וחגיגות אני אוהבת :-)

שיחות על החיים עם אייל (#5)

אני ואייל בגן הציבורי. אייל משחק בחול - לוקח חול בכף ושם בדלי שלו.
(תזכורת: הילד בן שנתיים וחודש וחצי)

אייל: אמא, מה אני עושה עכשיו?
אני: מה אתה עושה?
אייל: אני מכין שוקולד!
אני: באמת? איך מכינים שוקולד?
אייל: אני שם בתנור
אני: אבל איך אתה מכין את השוקולד?
אייל: בכף (לוקח חול עם הכף)
אני: מה אתה שם בכף?
אייל: טונה!
אני: אתה מכין שוקולד מטונה?
אייל: כן!
אני: אוקיי, וממה עוד?
אייל: פסטה
שום
קמח
מלח
אני: מכל זה יוצא שוקולד?
אייל: כן! (מבסוט)

אל תנסו את זה בבית.

להיטים לפעוטות ולאימותיהם

חברת NMC הוציאה מחדש (כנראה מזמן) תקליטי ילדים ישנים על תקליטורים. גיליתי את העניין בראש השנה, כשאחותי קנתה לאייל את הדיסק של אוסף שירי מרים ילן שטקליס ואת הדיסק של אוסף שירי ע. הילל. מאז מפזמים בביתנו את "רוגז", "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה", "טינטן" ועוד ועוד, הכל בביצועים המקוריים כמובן, נראה לי שיותר משהילד רוצה לשמוע, האמא רוצה להשמיע.
לפני כמה חודשים גיליתי בסטימצקי את הדיסק של "טלפלא". נכנסתי לאקסטזה ומיהרתי לרכשו. אמנם מהתכנית אני לא זוכרת כלום, אבל כילדה היה לי את התקליט ומאוד מאוד אהבתי את השירים. כששמענו את הדיסק בבית, התברר לי שלמרות שעברו כנראה יותר מ-20 שנה מאז ששמעתי את התקליט לאחרונה, אני זוכרת את כל השירים, והם יפים ומדויקים כמו בסוף שנות השבעים (שאז הוקלטו).
לא יכולתי להתאפק יותר, נכנסתי לאתר מוזיקה נטו, והזמנתי לי עוד 2 דיסקים: "30 להיטים לפעוטות" (תקליט שהיה לי כשהייתי קטנה. אמא שלי היתה משמיעה לי אותו כל הזמן), ו-"עוגה עוגה" (שירי משחק ויום הולדת). אמנם היו יותר מ-10 דיסקים שרציתי להזמין, אבל החלטתי שעדיף לבנות את התקליטיה שלי לאט לאט (מבחינה כלכלית).

זה מדהים בעיניי ששירים שנכתבו והוקלטו לפני כל כך הרבה שנים, עדיין שומרים על הרעננות שלהם, ומדברים גם לדור הילדים של הילדים ששמעו אותם לראשונה. זו דוגמא טובה לכך שדברים איכותיים תמיד ישרדו את מבחן הזמן. המוזיקה היא של תזמורת ולא של סינתיסייזר. הקולות הם של מיטב האמנים של אז ושל היום (שושיק שני, רוחמה רז, דליה פרידלנד, יהורם גאון, חנה לסלאו, אלי גורנשטיין, אושיק לוי, שולה חן, חנן יובל, חוה אלברשטיין, ועוד ועוד), והטקסטים קולעים כל כך ונצחיים.

אני כל כך נהנית מזה שאייל גדל על השירים שאני גדלתי עליהם. כל כך כיף לרקוד איתו בסלון לצלילי "שיר העגלון" ("ארבעה לי גלגלים...", "שיר הדיו" בפי אייל), "רוח רוח", ו-"אני עומדת במעגל". כיף למחוא כפיים ביחד בשיר "מתנת יום הולדת" מ"טלפלא" (קרוי אצלנו בשם "שיר המצלמה", ואנחנו מוחאים כפיים כשאושיק לוי אומר "קליק"). כשאני רוחצת אותו אנחנו מצטטים שנינו את "הסבון בכה מאוד".

בינתיים לשמחתי אייל משתף פעולה ומאפשר לי לשחות בעבר ולהתרפק על השירים של פעם. לא הצלחתי להתחבר ל"טיף וטף" ו-"דיג דיג דוג" (את "פים פם פה" לא ניסיתי, מודה), ואייל לא ממש מתעניין בסרטי DVD לפעוטות (אחרי דקה הוא ממצה ופונה לעיסוקיו). ערוץ "לולי" אנחנו רואים לעיתים נדירות.
מה יהיה הלאה? האם זה יבוא לי בהפוכה ובעתיד הילד שלי יתמכר ל"דורה", "בוב הבנאי" וכל מיני סדרות אנימה יפניות? אני ממש מקווה שלא.

ואני גם ממש מקווה שבקרוב יוציאו את "טלפלא" ב-DVD.
וגם את "שלוש ארבע חמש וחצי".
ואת "רחוב סומסום".
נו, ערוץ 1 והטלויזיה החינוכית, תעשו משהו.

שיחות על החיים עם אייל (#4)

אתמול הקפיצו אותי מהעבודה לגן, כי אייל העלה חום ל-38.6. מיהרתי איתו למרפאה, ביודעי כי רופא הילדים מסיים את שעות הביקור של הבוקר ב-9:30. פיספסתי אותו בדקה אחת יותר מידי.
קבעתי תור למרפאה אחרת לצהריים, ואמרתי לאייל שהרופא הלך, ואנחנו נחזור מאוחר יותר.

מקץ שעה קלה...

אייל: הלך.
אני: מי הלך?
אייל: הרופא.
אני: לאן הרופא הלך?
אייל: הביתה לישון!

אני מקווה בשביל הרופא שאכן כך...

נמאס לי כבר

אין לי כוח לחורף הזה יותר. הקיץ צריך להגיע, ויפה שעה אחת קודם.
אני לא מאוהבי החורף. אני אפילו לא מסוגלת להבין את האנשים שאוהבים חורף. מה כל כך טוב בעונה הזו? בחמש כבר חושך. קר. רטוב. רוח. פקקים בכביש. צריך לשלוח את הילד לגן עם 2 שכבות + סווטשירט + מעיל + בגדים להחלפה לשינה, והילד שוקל טון עם כל השכבות האלו. אחר כך צריך גם לכבס את כל זה. אי אפשר ללכת לגן הציבורי. צריך להדליק את הבוילר לפני שבכלל חושבים על מקלחת. יש גם נזלת, ודלקות אוזניים, ווירוסים.
העונה הזו לא מתאימה לי. אני שונאת גולפים, מעילים, מטריות, סוודרים עבים, גרביים וצעיפים. כל האמור לעיל גם מאוד לא מחמיאים לי. אולי בגלל זה אני בהכחשה בכל מה שקשור לביגוד. למשל, אין לי מעיל. פשוט אין. לפני שנתיים הייתי בהריון ולא היה טעם לקנות מעיל. לפני שנה הייתי בדיאטה ולא היה טעם לקנות מעיל. השנה אני סתם מחכה שהחורף ייגמר. מתישהו זה יקרה, נכון?

איך שמתחיל שעון החורף אני נכנסת למצב של חצי הכחשה חצי התגוננות פאסיבית. אני משכנעת את עצמי שאוטוטו זה נגמר. עד עצם היום הזה עדיין לא עשיתי קיץ-חורף בארונות. בבית אני עוד מתהלכת בכפכפי אצבע, וזאת גם כשהמזגן אינו דולק.
מצד שני, הפכתי לבטטת ספה ישנונית, מכוסה בשמיכת טלוויזיה מפליז (לא, לא מנומרת, לא צריך להגזים), שבולסת שוקולדים ופחמימות, צופה בסרטים הזויים וב-"הישרדות", ומתווכחת עם בעלה תור מי לקום מהספה (נשאר לשבת זה שהחתול יושב עליו). אכן מצב קשה.

די. באמת שנמאס לי. מתי זה נגמר?

שיחות על החיים עם אייל (#3)

אייל: הלך הלך הלך הלך הלך הלך
אני: מי הלך? (חשבתי שהוא מדבר על אבא שלו)
אייל: קיפוד!
אני (מבינה את ההקשר): איזה קיפוד?
אייל: שמוליק!
אני (מתחכמת): לאן שמוליקיפוד הלך?
אייל: הביתה!

שאלות שאת שואלת את עצמך כאמא

האם גדי מהספר "שמוליקיפוד" וגדי מהספר "איה פלוטו?" הם אותו גדי?

כיצד ייתכן שלגדי מהספר "איה פלוטו" יש שיער ג'ינג'י בדף שלפני האחרון, ואילו על הכריכה האחורית הוא עם שיער שחור?!

האם הקראה של הספר "תירס חם" כל לילה במשך שבוע עלולה לגרום נזק מוחי להורים?

האם זה שאת יודעת לצטט את "איה פלוטו?" בעל פה ומתוך שינה אומרת שמשהו לא בסדר אצלך?

מדוע חולצה מחויטת לילד בן שנתיים עולה כמו חולצה לאמא שלו (או במספרים: 129 ש"ח) ?

אם האבא של הילד מביא אותו בכל בוקר לגן, והבוקר הוא הביא אותו בלי מעיל, מדוע הגננות מתקשרות דווקא אלייך?

ומתי הם יפסיקו להיות חולים כל הזמן? (תשובה, מנסיונה של אימי: אף פעם. ילדים תמיד חולים, גם כשהם בני 30 פלוס)

2007-2008

שנת 2008 נפתחה באופטימיות גדולה. אני ובעלי יצאנו לבלות בליל הסילבסטר (טאפאס בר + הופעה וריקודים), למחרת היה לי יום נחמד בעבודה, והרגשתי מצוין. הרגשתי שעם פתיחה כזו, הולכת להיות לי שנה נהדרת.
כמובן שיום לאחר מכן קיבלתי על הראש בקטנה מהמציאות, ועברו עליי יומיים לא נעימים בכלל. לסוף השבוע כבר הגעתי מכווצת. מצד שני, אני עדיין אופטימית. אני מקווה שהיומיים האלו לא היו מייצגים.

לפני שנה הייתי אצל נומרולוג שאמר לי ש-2007 תהיה שנה בסימן של למידה (שנה של 3). הוא צדק. אם להגדיר את השנה האחרונה במילה, היא היתה שנה מלמדת. אני לא מתכוונת למלמדת במובן של לימודים אקדמיים. אני מתכוונת לשיעורים שהחיים לימדו אותי. חלקם (רובם?) קשים ולא נעימים, פוקחי עינים בצורה הברורה ביותר. חלקם מחזקים ומעודדים.

שנת 2008 היא שנת ה-30 לחיי, ואני שואלת את עצמי אם אני במקום שבו אני רוצה להיות. מבחינת רשימת הציפיות הפולנית, השגתי כמעט הכל - תארים, בעל, ילדים, קריירה. השנה אני צריכה לברר לעצמי אם השגתי את מה שרציתי במישור האישי שלי, רשימת הציפיות הפרטית שלי. זה הזמן לקחת את כל מה שלמדתי, ולהעצים את עצמי, לשאוף גבוה יותר, ולהשיג.

כמו תמיד, יש לי גם רשימת מטרות שנתית. אולי שלא במפתיע, היא זהה לרשימה של שנה שעברה. בסך הכל, עמדתי במטרות בצורה לא רעה - ירדתי במשקל (18 קילו, אבל עליתי 2-3 קילו בחודשים האחרונים...) והגעתי למידת ה-38/1/S הנכספת... אני לא מצליחה לעשות מספיק ספורט, לצערי, אבל למדתי לחבב ספורט ולרצות לכלול את העשייה הזו בשגרת חיי, שזו גם התקדמות.
השנה אני רוצה לבלות ולצאת יותר. גם עם חברות, משפחה, חברים משותפים, אבל בעיקר - עם בעלי. להכניס שמחה ועניין לחיים, בנוסף לשגרה האפורה.
השנה אני רוצה לעסוק יותר ביצירה, עיסוק שזנחתי לחלוטין בשנתיים האחרונים. אני מתגעגעת לזה מאוד.
וגם לכתוב יותר בבלוג, כמובן.

שנת 2008 היא שנה מעוברת. אני מאחלת לכל חברותיי, מכריי, וקוראי הבלוג, שתהיה זו שנה בסימן של משפחה, שההריונות יהיו קלים ושקטים, שהלידות תהיינה קלות וגידול הילדים יהיה מהנה. המלאך הפרטי שלי אוטוטו יהיה בן שנתיים, ואני מקווה שה-terrible two לא יהיה כל כך terrible.

שתהיה זו שנה אזרחית נהדרת, מפתיעה לטובה, משמעותית (לטובה) ומהנה.

טיול בגן לאומי בית גוברין - מרשה

כולם היו בבית גוברין מתישהו. רובם, כמוני, עשו את זה במסגרת טיול בית ספרי משעמם. לדעתי לא הייתי שם לפחות 15 שנה, וכנראה יותר, לפחות עד לפני השבת הראשונה של החודש.
הבחירה היתה בין ביקור בחוות חפציבה שליד חדרה לבין נסיעה לבית גוברין וצפייה בפעלולי אש לחנוכה. בית גוברין ניצחה. כשהגענו, הופתענו לגלות שמדובר במקום ענק, המחולק ל-3 מתחמים. פעלולי האש היו במתחם השלישי בו ביקרנו (מערות הפעמון), וכך יצא שפיספסנו אותם לחלוטין. למעשה, הם התרחשו בעודנו עמוק במערת בית הבד, אני חושבת. לא נורא. חווינו טיול מהנה ומעניין. ירדנו במדרגות לתוך בטן האדמה ושוטטנו כה וכה במערכת המערות. ביקרנו בקולומבריום, בבית הבד ועוד. לאחר מכן, נסענו עם הרכב למערות הקבורה הצידוניות, שמקושטות בציורים מדהימים. עוד נסיעה קצרה ואנחנו במערות הפעמון, שם הוכשר שביל לנכים ועגלות ילדים. הצמחיה המטופחת, פסלי הציפורים מברזל, שוק האומנים הפצפון (קניתי ריבת חבושים), המערות הענקיות, והשקיעה היפיפיה שהיתה באותו זמן היוו סיום מקסים ליום מקסים.
אכלנו ארוחת ערב קלה בקפה נטו בצומת פלוגות, והפלגנו הביתה.

בגן לאומי בית גוברין-מרשה יש פעילויות לכל המשפחה במהלך החורף. אנחנו עוד נחזור לשם.

יונים מקננות במערת הקולומבריום


בית הבד העתיק


אייל, מגלה המערות האמיץ


ציורי קיר במערת הקבורה הצידונית


פסל ציפור ממתכת בשביל מערות הפעמון

העיקר הבריאות

בשבועות האחרונים אייל היה חולה נון סטופ. זה התחיל בדלקת אוזניים, המשיך לוירוס עם חום ושיעולים, ואז שוב יומיים חום, והופ! דלקת אוזניים נוספת.
כל החודש אנחנו רצים בין תורים לרופא ילדים, מנסים למצוא סידור עם הסבתא או עם הגן, כדי שנוכל ללכת לעבודה, וזה פשוט לא נגמר.
כל החודש אני טוחנת שוקולד ואוכל משמין, בקושי ישנה, עצבנית ועייפה, מתה לכמה שעות לעצמי... לאיזה סיבובון בקניון... אבל במקום זה יש לנו אנטיביוטיקה, משאף ושאר מרעין בישין.
כך שרוב החודש כתבתי בבלוג בעיקר בראש שלי. אוהו, היו לי כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם! אבל את רוב השטח במוח תפס "קומנדו מחלות" שלא אפשר לי רגע פנאי.
הבובון הקטן כבר בסדר, פחות או יותר. יש לנו השבוע ביקורת אצל רופאת הילדים ואצל רופאת א.א.ג. בשבוע הבא אנחנו בביקור אצל הומיאופתית (הבטיחו לי ברפואה המשלימה של הכללית שזה יפתור את הכל), ואני מקווה, שלכבוד השנה החדשה, בינואר יהיה הרבה יותר טוב.
עוד חודשיים יום הולדת שנתיים.

חג חנוכה שמח!

שיהיה זה חג מלא אור ושמחה!

אתמול הכנתי לאטקעס עם אייל. אתם מוזמנים לקרוא על כך בבלוג הבישול שלי - פשוט מבשלת.