אחווה

שחזור ספונטני של הפוסט המיתולוגי, שצולם כשאייל היה בן חודש. מחר יאיר יחגוג חודש להוולדו.

כמה קטנות על פרסומות

1. הפרסומות החדשות ל"חישגד", זו עם השיפוצניקים וזו עם מצילות משמר המפרץ, פשוט מעולות, למרות שהן צפויות. הוכחה לכך שלא תמיד צריך להמציא את הגלגל מחדש.

2. אני מתה על הפרסומות לחטיף החדש bites עם דמויות הפליימוביל. מי שהגה אותן - גאון.

3. עד מתי רשעים יעלוזו ובחורות קצוצות שיער עם גופייה לבנה שקופה שאינן לובשות חזיה ימשיכו לפרסם את תפוזינה??

4. כנראה שראיתי יותר מידי סרטים כמו "הגנן המסור" ו"שר המלחמה", אבל כשאני צופה בפרסומת האפריקנית של אורנג' (זאת עם הילדים שבונים סירה), אני כל הזמן תוהה מתי יגיע הרגע שבו צבא המורדים יתנפל על הכפר התמים ויתחיל לטבוח בכולם.

5. כשהפרסומת אומרת שהמוצר מיועד במיוחד לילדים, המשמעות היא שהוא בא עם תוספת של טונה סוכר.

6. הפרסומת לארוחת ערב משפחתית ("אין עכשיו חטיף, חכה לארוחה") היא כל כך אייטיז במהות שלה, שזה פשוט מגוחך. ולמה המסר מכוון דווקא לאמא, שהיא "השוטר הרע" וזו שמכינה את ארוחת הערב, ולא לשני ההורים?

רגשות אשמה

יש אומרים שכשנולד תינוק חדש, נולדים איתו גם רגשות האשמה. יאיר נולד לפני שבועיים, ולידת רגשות האשמה לא איחרה לבוא הרבה אחריו. רק שרגשות האשמה הם לא כלפי יאיר. הם כלפי אייל.
אני יודעת שהרגשות האלו מיותרים. מה שהיה היה בעבר וכבר איננו בשליטתי. במה שבשליטתי אני יודעת לטפל יפה מאוד, ועד כה אייל מקבל את אחיו הקטן בצורה ממש טובה, ואנחנו מקפידים לתת לו כמה שיותר תשומת לב. עדיין, קשה לי עם המחשבה שתקופת חייו של אייל כתינוק היתה יותר קשה מזו של יאיר. זה נראה לי כל כך לא הוגן. אני יודעת שאני כנראה מגזימה ושזו רק הפרשנות שלי למצב. הקושי היה שלי ולא שלו, ואני כנראה "מלבישה" עליו רגשות ומצבים שבכלל לא היו שם. זו טיבה של האשמה.

מרגע שהתחילו לי צירי הלידה, התחלתי לעמוד על ההבדל הגדול בין לידת וגידול הבן השני שלי, לבין לידת וגידול הבן הראשון. הלידה של יאיר היתה קלה הרבה יותר. הצירים היו פחות כואבים. ההנקה הולכת לי בקלות (עם אייל הצלחתי להניק רק לאחר טיפול של יועצת הנקה ושאיבות, וגם זה רק עם פטמות סיליקון - סיוט). אני מרגישה טוב גם פיזית וגם נפשית, רגועה ושלווה בצורה שממש מפתיעה אותי, בזוכרי את מצבי לאחר לידתו של אייל.
אייל הוא הילד הראשון, איתו עשינו את כל הטעויות, עליו הושלכו כל החרדות, איתו הכל היה חדש ולא ברור - מתי הוא רעב, למה הוא בוכה, איך רוחצים, איך מלבישים, איך "מפעילים"... יאיר מקבל אמא מנוסה, "מן המוכן".

גם אני בת בכורה, ואולי בגלל זה אני כל כך מזדהה עם המקום של אייל במשפחה. הבכורים הם הנחשונים, מפלסי הדרך, ולכן הם גם אלו שנתקלים ראשונים במהמורות ובמכשולים. אני מנסה להזכיר לעצמי שיש בזה גם צדדים חיוביים, מעצבים, מעצימים. אייל הוא ילד חזק, שמח ומפותח, אין טעם להשליך עליו רגשות, פחדים וחרטות מיותרים, שלא שייכים אליו בכלל. אני צריכה להיות חזקה בעצמי, ולא להיכנע לרגשות ולזכרונות המציפים מהעבר. הם לא מועילים בכלום.

נעים להכיר - יאיר

היום ערכנו את ברית המילה והכרזנו "וייקרא שמו בישראל": יאיר זוסימן.
כמו שכתבתי לאחר הברית של אייל, עבורי יש לשם של אדם חשיבות גדולה מאוד. אחרי שגילינו שאנחנו מצפים לבן שני, לא היה לי ברור בכלל איך נצליח למצוא שם שישתווה לשם "אייל" מבחינת החוזק שלו ומבחינת הסמליות שלו עבורי.
נקודת המוצא היתה שאנחנו רוצים שם גברי, חזק, לא יוניסקסי, עיברי ורצוי תנ"כי. יש המון שמות יפים, אבל לרובם לא התחברנו בכלל. נשארנו עם 2 אופציות, ורק נותר להמתין ללידה ולראות איזה שם "יתלבש" על הילד.
לשם "יאיר" יש 2 רבדים מבחינתי. קודם כל, יאיר הוא השופט השמיני של בני ישראל (יאיר הגלעדי), ויש גם דמות של גיבור בשם יאיר בן מנשה בספר "במדבר". מצד שני, המשמעות של "יאיר" היא "יפיץ אור", כלומר רובד רוחני. זהו שם שמגלם בתוכו חוזק ורכות ביחד.

כשיאיר נולד, ראיתי תינוק קטן ומתוק, שהאור פשוט זורח ממנו. אם אצל אייל ישר בלטה העוצמה השקטה שלו, החוזק והמלכותיות, אצל יאיר בלטה המתיקות והרכות, ועם זאת אין ספק שיש בו גם צד חזק. השם פשוט "התלבש" עליו ישר.

יאיר מאוד מזכיר לי את אייל מבחינת ההתנהגות שלו. גם אייל היה תינוק שקט ורגוע, עירני וסקרן. יהיה מעניין לראות את ההבדלים ביניהם כשיאיר יגדל. אין ספק שאת יאיר מגדלת עכשיו אמא שונה מזו שגידלה את אייל, וגם המציאות היא שונה. אני מאחלת לי ולבעלי שנזכה לנחת מיאיר לפחות כמו שאנחנו זוכים מאייל.

ימים ראשונים עם הבייבי

המון המון תודה לכל המברכים והכותבים! כל כך כיף ומעודד לקרוא את כל התגובות :-)

אחרי הלידה הקלה והמהירה, דווקא האשפוז במחלקה היה די סיוט. הבייבי דומה לאחיו הגדול - תינוק רגוע ושקט, שבוכה רק כשהוא באמת צריך משהו דחוף (בעלי צוחק שהוא הבין עוד בבטן עם איזו אמא יש לו עסק, ושעליי קונצים לא עובדים). התינוקות של שכנותיי לחדר, לעומת זאת, בכו רצוף ובתורות במשך 2 הלילות ששהיתי שם, כך שלישון לא הצלחתי בכלל. בתמונות שאחרי הלידה אני נראית הרבה יותר טוב מאשר לאחר יומיים במחלקה... שיחררו אותי ביום שישי ב-11:00 במקום ב-17:00 כי ביקשתי נורא ללכת כבר הביתה. ידעתי שבבית אצליח לנוח.

הבטיחו לי תינוק גדול. לפני הכניסה לחדר לידה שתי רופאות העריכו אותו כ-3.800, והמיילדת הסכימה. הבייבי נולד 3.160. פצפון. תוקם ועדת חקירה לאיתור 700 הגרם הנעדרים. המוצא הישר... וגוי'.

בגדול - הכל הולך ממש טוב. אני מניקה, ובין לבין מספיקה לישון, לאכול ואפילו לשבת קצת על האינטרנט. אייל מגיב ממש מעולה לאחיו הקטן. הוא מאוד שמח ומתרגש, ומדבר על כמה שהתינוק חמוד.
ביום רביעי הקרוב נערוך את ברית המילה, ואני מקווה שהכל ילך בסדר.

סוף סוף ילדתי!

אחרי המתנה שנראתה כמו הנצח, ילדתי אתמול (רביעי) בשעה 17:10, בלידה מהירה ומדהימה.
הבייבי מתוק מתוק, ואין ספק שיש לו סטייל. הוא בחר לעצמו תאריך ממש מגניב: 3.6.09 (שימו לב לסדרה החשבונית).
לא האמנתי שאלד השבוע. היום הייתי אמורה להגיע למיון בבית החולים לבצע ביקורת הריון עודף. כבר הייתי בטוחה שירצו לעשות לי זירוז, וקראתי באינטרנט על שיטות הזירוז השונות כדי להיות מוכנה. במהלך יום שלישי היו לי צירים, אבל לא התייחסתי לזה ברצינות, כי כך היה כבר כמה שבועות. בערב אפילו יצאתי עם בעלי לסרט ("מלאכים ושדים"). הלכתי לישון בסביבות 3-4 בבוקר (כמו כל יום ב-3 השבועות האחרונים...). הרגשתי צירים, ובערך בשעה 6 תיזמנתי 8 דקות בין כל ציר. לא התרגשתי במיוחד כי כבר הייתי בסרט הזה ובסוף הצירים נעלמו. בשעה 9 הבנתי שהצירים ממש ממש כואבים לי. נכנסתי למקלחת וזה הקל עליי מאוד. בשעה 9 וחצי התחלתי להבין שזה כנראה זה. התקשרתי לבעלי שיבוא להיות איתי. איך שדיברנו, התדירות של הצירים עלתה לכל 6 דקות ואחר כך כל 5 דקות. בשעה 11 יצאנו בדרך לבי"ח "מאיר" והתדירות עלתה כבר לכל 4 דקות. הצירים היו כואבים אבל נסבלים.
הגענו ל"מאיר" וחיפשנו חניה קרובה, ואז חיכינו להתקבל למוניטור, ואח"כ לבדיקת רופאה, ואח"כ לחילופי משמרות, ואח"כ למוניטור חוזר, ואח"כ שיקבלו אותי לחדר לידה (ביקשתי להיות בחדר הלידה הטבעי)... כל זה לקח בערך 4 וחצי שעות. כשהרופאה בדקה אותי הייתי עם פתיחה 5, וכשנכנסתי סוף סוף לחדר הלידה ב-16:30, המיילדת (פאולינה המדהימה) טענה שכבר יש יותר, ושאני אלד צ'יק צ'אק. לא תארתי לעצמי עד כמה...
ברבע לחמש פאולינה פקעה לי את מי השפיר, והמים היו מקוניאלים. משמע - אין חדר לידה טבעי בשבילי. צריך לעבור לחדר לידה רגיל. חלומותיי על מקלחת בג'קוזי התנפצו לרסיסים, אבל פאולינה הבטיחה שהיא תעשה לי לידה טבעית בחדר הרגיל. כשנכנסתי לחדר הלידה הרגיל כמה דקות לאחר מכן, כבר היתה פתיחה 7 ופאולינה הכריזה - אין אפידורל בשבילך! את תיכף יולדת!
אמרתי שאני לא מסוגלת לשבת או לשכב על מיטת היולדות ולהיות מחוברת למוניטור, כי כואב לי מידי, אז עשו לי ניטור פנימי וישבתי על כדור פיזיו. עברתי 2 צירים ופ-ת-א-ו-ם קפצתי ונתתי שאגה אדירה! פאולינה שאלה - נכון שאת יולדת? ואני צועקת: כן!!!
הדקות הקרובות עברו כל כך מהר שלא ידעתי מה בכלל קורה איתי. לא התכוננתי ללידה כל כך מהירה! לא הבנתי מה קורה! עזרו לי לעלות על המיטה ולשכב בתנוחה ללידה, ואני צועקת שאני לא יכולה לעשות את זה... הכאבים היו מאוד מאוד חזקים. פאולינה הנחתה אותי ללחוץ, ולקח לי חצי דקה להתאפס בכלל על מה שקורה ועל מה שמבקשים ממני. היא אמרה לי לנשום נשימות ש' (נשמתי כל כך יפה במהלך הצירים בשלב הראשון של הלידה, ואיך שהתחילו צירי הלחץ שכחתי הכל מרוב הלם...). 3 לחיצות וזהו - התינוק בחוץ!!
אני מסתכלת על השעון ולא מאמינה! רק 40 דקות עברו מהכניסה לחדר הלידה - וזהו! זה נגמר!
עד עכשיו אני בהלם...

זכיתי לחוויה מתקנת בלידה השניה, אחרי הלידה הקשה והארוכה של אייל. אין לתאר את ההבדל העצום בחוויה ובתחושה הפיזית ובעיקר הנפשית.

אני משתחררת מחר אחרי הצהריים מבית החולים (כן, כן, אני כותבת את הפוסט הזה ממיטתי בבית היולדות עם הלפטופ של בעלי והמודם האלחוטי שלו...), ואז נתחיל את השלב השני בחיינו כמשפחה - הורים לשני בנים מקסימים.

לא, עוד לא ילדתי

לא, עוד לא ילדתי. שבוע 40+3.
וכן, אני מתכוונת להתלונן על זה כרגע.

האמת היא שכנראה לא הייתי מתלוננת יותר מידי לולא הבצקות הפראיות המכסות את גופי, והמונעות ממני פעילות מאומצת יותר מאשר הליכה של דקה ברגל. אם כבר מדברים על רגליים - שלי נכנסות רק לכפכפי אצבע וגם שם קשה להן להחזיק מעמד.

גם זה לא עד כדי כך מטריד אותי. מה שמטריד אותי יותר זה העצות שקרוביי (להלן בעיקר בעלי ואמא שלי) סופגים על ימין ועל שמאל, אותן הם דואגים להעביר אליי כלשונן.
סננו, חביביי. יכולת הסינון היא אמנות.

אז מה היה לנו?
קודם כל העצות הרגילות, שאותן אני שומעת כבר חודש: ללכת הרבה (באמת? נסו את זה עם רגליים בגודל של אבטיח), לעשות ספונג'ה (בשביל מה יש לי עוזרת?), להכין תיק ללידה/דברים לתינוק (מוכנים כבר 3 שבועות), לסדר את הבית (ניסיתי, לא עבד, סתם התעייפתי) וכו' וכו'.

ויש את הביטויים הממש מרגיזים - זאת שאת כל ילדיה ילדה בשבוע 42 (ולכן זה ב-ר-ו-ר שגם אצלי זה יהיה ככה. מעניין שאת קולה של זו שילדה את כל ילדיה בשבוע 37 לא שומעים), "זה בטוח יקרה בימים הקרובים" (מס' מדויק של ימים, יש?), "כנראה שהוא צריך להתבשל עוד קצת" (מה הוא? צלי?)...

מסקנות ולקחים:
א. אל תתנו עצות אם לא מבקשים מכם.
ב. נשים בחודש תשיעי ואילך יש לעזוב לנפשן. גם ככה קשה להן וכל יום נראה כמו חציית ים סוף.
ג. יש לי תחושה שהבייבי הולך להיות ילד דעתן כמו אייל, שיודע מה הוא רוצה, ורוצה לבחור ולהחליט בעצמו. זו אשמתי כמובן - מדובר בגנים שלי.
ד. 1.6.09 הוא אחלה תאריך מבחינתי. יש מצב?

אי אפשר לסמוך על אנשים

אני לא לומדת לקח. בהריון עם אייל זה היה בדיוק אותו דבר.
כבר חודש שכולם אומרים לי שאני אוטוטו יולדת. מה זה אוטוטו? מחר. עוד יום יומיים. עד סוף השבוע מקסימום.
הבטיחו לי שברגע שאסיים את הכביסות ואת הכנת התיק לחדר לידה - זה יקרה. גם התיקים וגם הבגדים כבר מחכים שבועיים.
הבטיחו לי ש-10 ימים מאז שהרגשתי צירים זה יקרה. עברו כבר 16 ימים.
הקוסמטיקאית שלי אמרה לי שאני כבר כנראה לא אגיע לתור שלי. נחשו מה, זה עוד שעתיים.

חבל שלא ניהלתי בורסת הימורים על העניין הזה, הייתי עושה קצת כסף מהצד.

כן, כן, "לא נולד התינוק שלא נולד" וכל זה. זה לא מנחם לי אפילו את קצה הבצקת בקרסוליים, pardon my french.

יאללה, בובי, אמא מחכה כבר לראות אותך.

בקרוב יהיה לי עוד אחד כזה?

אולי זה רק בגלל שאני אמא שלו, אבל בכל פעם שאני נזכרת בשיחות האלו עם אייל, אני פשוט מתמוגגת.

אייל נוגע לי בזהירות בבטן ההריונית:
"אמא, צריך לגעת מאוד בעדינות. לא ללחוץ, כי אז זה כואב."

אני ואייל מחכים שבעלי יחזור הביתה ונלך כולנו למדורת ל"ג בעומר של הגן.
אני, נאנחת: אוי, אני כל כך עייפה.
אייל: "אמא, אז את תישארי בבית לנוח, ורק אני ואבא נלך למדורה.

אני לוקחת את אייל מהגן, ואנחנו מגיעים הביתה. אני הרוגה מעייפות (מנפלאות החודש התשיעי), ואומרת לאייל שאני חייבת לשכב קצת. הוא רוצה להצטרף אליי. בסוף שנינו נרדמים במיטה שלו. אני מתעוררת אחרי שעה, ומנסה להעיר את אייל. הוא לא רוצה לקום, מאוד מאוד ממורמר וכועס, אבל בסוף קם. בעלי חוזר הביתה מהעבודה בעוד אייל אוכל ארוחת ערב. אני מספרת לו מה קרה.
אני: ...אז ניסיתי להעיר אותו, אבל הוא לא רצה לקום. בסוף הוא קם, והוא מאוד כעס עליי...
אייל: לא כעסתי עלייך.
אני: אז סתם היית עצבני?
אייל: כן, כי הבטן שלי היתה ריקה.
(בקיצור, הילד היה רעב)

אישה בהריון, ישראל 2009 - דבר הרחוב

שומר בקניון: אז מה, יש לך בת, נכון?
בחורה במעלית: סליחה, אבל נכון שיש לך בן? רואים ישר לפי הבטן.

מישהי בעבודה: הבטן שלך עוד גבוהה. יש לך לפחות עוד שבועיים.
מישהי אחרת בעבודה: וואו, איזו בטן נמוכה!! את ממש אוטוטו יולדת! בימים הקרובים!

מוכרת בחנות ירקות: עוד בן? יופי, יהיו חברים.
אישה במכולת: עוד בן? טוב, לא נורא. בפעם הבאה תצא לך בת.

אמא מהגן של אייל: קשה לך, אה? מסכנה. מקווה שתלדי בקרוב.
אמא אחרת מהגן של אייל: מה יש למהר, הכי טוב שיגדל בפנים ויתפתח עד שבוע 40. תינוקות בבטן לא בוכים.

אמא מהגן של אייל: את יודעת, בכלל לא עלית הרבה. לא רואים עלייך, לפחות. אחרי הלידה תחזרי צ'יק צ'אק למשקל שלך.
מישהי מהעבודה: וואו, יש לך בטן ממש ממש גדולה. למה היא כל כך גדולה? את ממש ענקית! ממש גדלת המון!

מישהי מהעבודה: אייל כזה ילד מתוק. הוא בטח נורא מתרגש, נכון? את תראי, אחרי הלידה הוא יעזור לך ונורא יתלהב.
מישהו מהעבודה: אני אומר לך, עכשיו זה עוד כלום. חכי אחרי הלידה, יהיה איתו הרבה יותר קשה. הם כועסים ונהיים רגישים, והרבה פעמים יש רגרסיה...

מנהל מחלקה בעבודה: מה את עושה פה? עוד לא ילדת?
המנהל הישיר שלי: אני רוצה שהשבוע תתחילי עם הפרויקט החדש הזה... תנסי לראות אם את יכולה לסיים את האפיון...

ומה אני אומרת?
יש לי עוד בן, ואני מרוצה. עליתי לא מעט במשקל, אבל הרוב מתרכז בבטן. שבוע 37+4, ומקווה ללדת בימים הקרובים, כי קשה לי כבר לסחוב. יש סימנים שאולי זה אפילו יקרה, אבל אין לדעת, זה הבייבי שמחליט ולא אני. אייל גם מתרגש לקראת הלידה וגם נהיה יותר רגיש. לא יודעת מה יקרה לאחר הלידה ולא מוטרדת במיוחד.
אני גם לא מבינה בגבהים, בצורות ובגדלים של בטנים. יש קורס לזה?

געגועיי לטריינינג

למרות שבהתחלה היה לי ממש קשה להאמין בכך, מודעה של הולמס פלייס הבהירה לי שאני מתגעגעת למכון הכושר.
אני לא טיפוס ספורטיבי. אין לי שום כישורים בתחום, תמיד שנאתי כל דבר שמזכיר פעילות גופנית והשתדלתי להימנע מעשייה כלשהי. למכון הכושר נרשמתי בלב כבד בסוף הקיץ שעבר במטרה להתחטב ולהיכנס לכושר. לא התמכרתי למכון. תרגילי הכוח שיעממו אותי. קיללתי כל דקה על המכשיר האליפטי. שיעור הספינינג האחד והיחיד שפקדתי השאיר אותי עם סימנים כחולים במקומות שהצנעה יפה להם. לא רכשתי שם חברים, משום שהקפדתי לבלות במכון רק את הזמן הנחוץ לעשייה ספורטיבית מינימאלית, ומיהרתי להסתלק.

ויחד עם זאת, אני מתגעגעת למכון הכושר.

לאחר כמה שבועות הבנתי שהמכון הוא פיתרון נהדר לאנשים כמוני, שהגלגלים בראשם מסתובבים ללא הפסקה כל היום, שהם לנצח טרודים בחשיבה על משהו, לא משנה מה. במכון, למרות המוזיקה הרועשת, היה לי שקט. הייתי עסוקה בלשרוד את 30 הדקות על המכשיר האליפטי ולהזיע מכל נקב אפשרי בגוף. לא היה לי זמן לחשוב. הייתי מגיעה עצבנית, ישירות מהעבודה, ו-40 דקות לאחר מכן, בעזרת המכשיר האליפטי/ההליכון וטלוויזיה מכוונת על MTV, שכחתי הכל. הייתי יוצאת עם ראש ריק לחלוטין. רגועה. elevated.
זה היה נהדר. אבל בחודש שישי, כשגיליתי שזה נורא כואב ללכת על ההליכון כשהקטנצ'יק בבטן בועט בי במקביל, ביטלתי את המנוי.
ואני מתגעגעת.
אמנם אני עושה יוגה, אבל זה ממש לא אותו דבר.

אני מקווה שאוכל לחזור לשם כמה שיותר מהר לאחר הלידה.

המעמד הבינוני

לאחרונה אני מרגישה מותקפת מכל הכיוונים. זה התחיל בדיבורים על העלאת המיסוי על רכבי הליסינג, ובימים האחרונים מדובר על פסק הדין התקדימי לגבי הכרה בהוצאות מטפלת לנשים עובדות.
לפעמים נדמה לי שכל מי שכותב ומחווה דיעה על הנושאים האלו, שוכח שמדובר באנשים כמוני וכמוך, ולא בשועי הארץ. האם העובדה שיש לי רכב חברה והעובדה שאני אם עובדת שמרוויחה לא רע בכלל, ישר שמה אותי תחת הכותרת של "העשירים והמפורסמים"? אמנם אין לי ספק שיש נשים רבות שמצבן גרוע משלי - לא עובדות, או נאלצות לממן רכב משלהן, אבל בפעם האחרונה שבדקתי, לא גנבתי שום דבר מאף אחד.
בכל פעם שעיני צדה כותרת כלשהי בנושא הזה בעיתון, אני ממש מתחילה לכעוס. מגיל 18 אני לומדת ועובדת. הוריי אינם עשירים, ואת לימודי התואר הראשון שלי מימנו מהלוואות ועבודה קשה. את התואר השני שלי אני ובעלי מימנו בכוחות עצמנו. למדתי תוך כדי השירות הצבאי. שירתתי 7 שנים בצבא, וכשהשתחררתי לא נסעתי לכמה חודשים להודו או דרום אמריקה. הייתי אז נשואה, אם לתינוק ובעלת משכנתא. לקחתי 4 ימי חופש "כדי להתרענן", והתחלתי לעבוד בעבודה חדשה.
אני עובדת במשרה מלאה. "מבלה" על הכביש כשעה וחצי כל יום.החברה יכולה לדרוש ממני להגיע לפגישות בכל מקום שהוא בארץ, ולהגיע לעבודה בסוף שבוע או בלילות, אם יש צורך. יש לי רכב חברה, שנחשב כהטבה של כ-3000 ש"ח בממוצע במשכורת, כל חודש (כלומרמשלמים לי פחות בגלל שיש לי רכב). בנוסף אני משלמת שווי מס. בחברה שלנו יש הגבלה על קילומטראז' בשעות הפנאי, ואם משהו קורה לרכב - אני משלמת מכיסי את התיקונים. בעיתונים אני ושכמותי מתוארים כמפלצות שסוחטות את המדינה בגלל שיש להם רכב חברה. האמנם??? האם הרכב הזה בא על חשבון מישהו אחר במדינה הזו?

כשאייל היה בן 10 חודשים בערך, הוא חלה בדלקת אוזניים. זה היה יום יפה, ולכן הלכתי איתו לגן הציבורי השכונתי. פגשתי שם חבורה של אמהות, כולן משכילות עם תואר ראשון ושני, מעטות אפילו עם דוקטורט. אני הייתי האם העובדת היחידה. לא אצה להן הדרך למצוא עבודה, הן נהנו עם הילדים בבית, וחיכו לעבודת החלומות שתיפול עליהן מהשמיים. הרגשתי כמו מטומטמת. לא עבדתי בעבודת החלומות שלי. עבדתי בעבודה שנראתה לי מכובדת מספיק ומתאימה להשכלתי ולנסיוני, ושאיפשרה לי לשלם את החשבונות. בתוכי ידעתי שמגיע לי יותר. הרבה יותר. אבל לאחר כמה שנים, הצלחתי להתקדם מעט במקום העבודה, קצת שיפור תנאים, העלאה קטנה במשכורת.
כשאני קוראת בעיתון את הטיעונים של אלו ש"לא מצאו עבודה שתתאים לזמנים הרצויים מבחינתן כאמהות", אני משתגעת. אני לא חושבת שיש אישה אחת שעובדת איתי שהעבודה שלה מתאימה לזמנים שלה כאם. כן, גם אני הייתי שמחה להרוויח משכורת מכובדת ולעבוד 5 שעות ביום, אבל במציאות של היום זה לא עובד ככה. זו מציאות גרועה, אבל זו המציאות. אני מכבדת את כל מי שבחרה אחרת ממני - להישאר בבית, לעבוד במשרה חלקית. כבדו גם אותי בחזרה. אני בחרתי להיאבק.
גם את אלו שמעדיפות להישאר בבית כי המשכורת לא מכסה את המטפלת קשה לי להבין. הרי כדי להגיע למשכורת גבוהה יותר - פעמים רבות צריך להתחיל נמוך, לצבור ניסיון, ואז להתקדם. רק כך מגיעים להרוויח יותר. אני זוכרת את הימים שבהם המשכורת שלי הספיקה לכיסוי המשכנתא בלבד. היום המצב כבר שונה.

אני מסכימה שהחזר הוצאות על מטפלת היא לא הדרך האידיאלית למשוך אמהות למעגל העבודה, אבל לפעמים נדמה לי שמי שמעוניינת להיות חלק ממעגל העבודה כבר תמצא את דרכה לשם. יש לי השכלה אקדמית, אולי אני לא הדוגמא הטובה ביותר לקשיים של אמהות בשוק העבודה. מצד שני, את הדוגמא שלי בחיים אני לוקחת מאמא שלי, מורה ואם ל-3 בנות, שכל השנים עבדה קשה ומעולם לא ישבה בבית - עליה אי אפשר לומר שהיא מרוויחה יותר מידי.
אם בסופו של דבר לא תקודם חקיקה שתחסום את ההטבה הזו במס, אני רוצה לקבל אותה. אני חושבת שמגיע לי לקבל תוספת של 200-1000 ש"ח במשכורת בחודש. מגיע לי. גם אם ההטבה הזו לא נותנת פתרון ל-60% מהנשים במדינה. מגיע לי. לא גנבתי את המשכורת שלי מאף אחד. אני עובדת קשה כדי שאוכל להשתמש בה בשביל לשלם על הגן של הילד.

אני מודעת לכך שמצבי שפר עליי, יחסית לנשים רבות שאינן בעלות השכלה אקדמית או מקצוע מבוקש. מצד שני, אני גם יודעת שיש נשים רבות שלא מעוניינות באורח החיים שאני מנהלת ובשעות העבודה שלי. זכותן. וזכותי לקבל את ההטבה הזו במס.

ניסוי חברתי - הצעה לעורכי מגזין החג הקרוב

באחד ממוספי חג הפסח התפרסמה כתבה על ניסוי שערך עיתונאי, ושעסק באמינות של מכשיר הפוליגרף. סיפור המסגרת היה שוד של מחרוזת יקרה במסגרת צילומי קמפיין יוקרתי, ו-3 דוגמניות נשלחו לבצע פוליגרף בניסיון לקבוע מי מהן הגנבת. הסיפור היה פיקטיבי לחלוטין, לאף אחת מהדוגמניות לא היה קשר לקמפיין והן מעולם לא ראו את המחרוזת המדוברת, שגם היא כלל אינה קיימת.
בכל מכון פוליגרף רמז העיתונאי שהוא חושד באחת הדוגמניות (בכל פעם דוגמנית אחרת), כי היא נראית לו לא אמינה או שלא ענתה לו לשאלות ששאל בנושא.
מה התוצאה? הפלא ופלא. מלבד במכון פוליגרף אחד ויחיד, בכל המכונים נמצא שאותה דוגמנית חשודה היא שקרנית.

ואני שואלת - למה להרחיק לכת לניסוי שאינו קשור כלל וכלל לחיים הפרטיים של רובנו? להלן הצעה לניסוי דומה שהורים רבים יזדהו איתו:

הביאו בבוקר לגן ילד בריא לחלוטין. גשו לגננת ואמרו לה משפטים בסגנון הנ"ל:
"שימי עליו עין, נראה לי שהוא מפתח משהו..."
"הוא קם בבוקר על צד שמאל, אני מקווה שהוא לא מתחיל להיות חולה"
"אתמול היה לו קצת חום אחרי הצהריים, אבל אחר כך הוא ירד והכל בסדר" (הילד בריא לחלוטין, כן?)
"הוא קצת משתעל, אבל הרופא אמר שבינתיים זה כלום"
"הוא לא כל כך אוכל, אני מקווה שזה כלום"
וכו' וכו' כיד הדמיון הטובה עליכם.

צאו מהגן. הפעילו סטופר ומדדו כמה שעות עוברות עד שמתקשרים מהגן בטענה שהילד חולה ויש לקחת אותו מיד הביתה.

אני מתנצלת בפני כל הגננות שקוראות את זה. ברור שזה לא קורה בגן שלכם. זאת אני שלא בסדר, אמא מזניחה שכמוני, שמעדיפה להישאר במקום העבודה שלה במקום לבוא לקחת מהגן ילד שהגננת החליטה שהוא חולה, אבל איכשהו בבית מתגלה בריא לחלוטין.
נו, באמת. עשיתי ילד ואני עוד מעזה שתהיה לי קריירה? גועל נפש.

התמונה המלאה

זה לא שלא ידעתי את זה כבר. הידיעה תמיד היתה שם. מסך הטלוויזיה בראשי הציג את התמונה במלואה.
אבל השבוע, הצבעים התחדדו, הבהירות והניגודיות הובאו לערכיהם האופטימליים, והתמונה הפכה לברורה יותר, חזקה יותר.
מכאיבה לעיניים.

היה לי נוח יותר במצב הקודם. בתמונה המטושטשת מעט השלמתי בעצמי את הפרטים, מוחי גישר על הפערים בצורה הנוחה ביותר לעיכול.
אבל עכשיו, כל הפרטים גלויים וברורים, בצבעים בהירים וזועקים, וזה ממש ממש לא נעים.

הידיעה כבר היתה שם, ידעתי מה היא התמונה המלאה. אין כאן הפתעות.
אבל כשהיא זועקת מול פרצופי בשלל צבעים זוהרים, כבר אי אפשר להתעלם ולהחליק.

זה לא פייר

אני בחודש שמיני ויש לי בטן ענקית. אני מתכוונת ע-נ-ק-י-ת. בהערכת הגדילה שעשו לי לפני 3 שבועות הסתבר שהבייבי גדול לגילו, ומאז יש לי תשובה מעולה לכל אלו שמעירים הערות על הבטן הגדולה שלי. אם יש משהו שלמדתי מאז ההריון הקודם, זה לזהות את אותם אנשים שעומדים לפתוח את פיהם ולהעיר הערה חסרת טקט על המראה שלי, ולהקדים אותם: "כן, אני ענקית!", אני אומרת תוך כדי עפעוף וחיוך. "הוא פשוט גדול. ככה זה".
ממש. לקילוגרמים של שוקולד שאני טוחנת אין ש-ו-ם קשר לזה.

אבל לא על זה רציתי לדבר.

עכשיו אביב, הקיץ בפתח, העיתונים מלאים בקטלוגים של בגדי נשים והחנויות מלאות בסחורת new collection קיצית. קיבלתי gift card מתנה לחג מהעבודה. לסיכום - מדובר בסיוט. חוץ מלתצפת על הבגדים בחנויות ולנסות להיזכר איך נראיתי לפני 8 חודשים (בהריון הזיכרון לא משהו), אפילו למדוד אני לא מעזה. החזה שלי גדל במידה, על נושא הבטן כבר דיברתי, גם הירכיים הם לא מה שהיו eight months ago, והשאלה המרכזית היא - למה.
למה לנפנף בבגדים חדשים ובוהקים מול אישה במצבי? אין לכם לב?
אפילו סנדלים חדשות אני לא יכולה לקנות בגלל הבצקות שיש לי ברגליים.

רק אל תתחילו את סוף העונה מוקדם מידי. תנו לי כמה חודשים בשביל להספיק ללדת וגם לחזור למשקל הקודם. תעשו ג'סטה. זה ישתלם לכם.
עד אז אאלץ כנראה לפצוח בדיאטת קניונים. כאב הלב הוא פשוט חזק מידי.