חולות אהבה
ביום רביעי בבוקר התחיל לכאוב לי הגרון, ואח"כ הראש, ואח"כ באה כבר נזלת. התקררתי.
אם כבר להיות חולה, אז במשהו שלא מעיק יותר מידי, אבל מספיק פוטוגני בשביל לעורר את רחמי הסביבה ולסחוט קצת תשומת לב. ביום חמישי גם היה לי קצת חום, ובלימודים הציעו אדוויל, וכוס מים, וסימפטיה.
בחמש וחצי אני מתקשרת לבעלי כדי לספר לו עד כמה אני מסכנה, ועונה לי מישהו חצי רדום, שממלמל ומתעטש חליפות. שיט, איך חולפת לה תהילת עולם - הוא הצטנן.
מרגע זה עברתי מלהיות החולה המסכנה להיות האישה המרשעת שמזניחה את בעלה. אמא שלי, שאת ההתקררות שלי פטרה בתירוץ הפולני לכל דבר בערך - "זה מחילופי העונות", הסתכלה בפנים מודאגות על הסמרטוט המהלך והמתעטש שהבאתי לארוחת הצהריים של יום שישי, ואמרה לי - "אולי הוא צריך אנטיביוטיקה, צריך להביא אותו לרופא". זהו, לא משנה אם כואב לי הראש, אם יש לי חום, אם גם אני מצוננת - בעלי חולה ואני אמורה לטפל בו.
אחת הבדיחות הידועות שלנו, הנשים, זה שגברים מצוננים בטוחים שהם עומדים למות. נו, בטח. אנחנו מפנקות אותם יותר מידי! כשאנחנו חולות אנחנו לוקחות אקמול וממשיכות הלאה, וכשהם חולים אנחנו מאפסנות אותם במיטה ומכרכרות סביבם. אנחנו לא סומכות עליהם שידעו לטפל בעצמם, וזה מה שאנחנו מלמדות אותם. כי זה מה שהאמהות שלנו לימדו אותנו.
נכתב ע"י רחלי, 00:05
הי רחלי,
כמה מוכר לי...
לפחות ממני את זו שמקבלת ראשונה את הסימפטיה/אמפתיה שלי..
וכן...אני מקווה שגם דודי מרגיש יותר טוב...בשבילך..ובשבילו...
תודה לירז :) ההצטננות של שנינו חלפה לה.
