עלילות וונדר וומן וילדה הראשון

(אמנם לרוב אני נוהגת להשתמש בביטוי סופר וומן לציון פן מסוים באישיותי, אבל לאחרונה התחלתי לחשוב שלוונדר וומן ולי יש יותר דברים משותפים. שתינו ברונטיות, למשל)

יאיר כבר בן חודשיים. אני מתכננת לחזור לעבודה אחרי סוכות, ולכן מחפשת לו מטפלת/משפחתון. לא נעים, אבל זה מה יש. מכיוון שאני פחות או יותר מתכננת לבוא לאסוף אותו ב-16:30 (ומשם לנסוע לקחת את אייל מהצהרון ב-17:00), התחלתי לעשות חישובים מתי אצטרך להגיע לעבודה ומתי אצטרך לצאת ממנה כדי שאספיק לעמוד בזמנים. בסך הכל זה נראה לי לא נורא מדי. יאיר כבר ישן כל הלילה, ומתעורר בסביבות 5 וחצי-שש. אם אצא מהבית בשש וחצי, אגיע לעבודה ב-7, ואז אוכל לצאת מוקדם.
בסך הכל, ובהנחה שיאיר ימשיך לאכול כל 2-3 שעות, "אפסיד" בערך 2-3 הנקות ונראה לי שאוכל לחפות על כך באמצעות שאיבה של חלב אם (למרות שבכנות אין לי מושג כמה סמ"ק של חלב יאיר אוכל בפועל). מקסימום - תמיד יש סימילאק.
מכיוון שהתוכנית הזו נראתה לי יחסית רגועה ולא מסובכת, התחלתי לתהות מה בעצם קרה כשחזרתי לעבוד אחרי שילדתי את אייל.

ואז נזכרתי. קיבלתי את הזכרונות בפרצוף תהיה הגדרה יותר מדויקת.

כשילדתי את אייל הייתי קצינה בקבע ושירתתי בת"א. הייתי נטולת רכב, ולכן נסעתי באוטובוסים.
גם אייל ישן כל הלילה מגיל מוקדם יחסית (חודש וחצי), והיה קם בסביבות 5 וחצי. אחרי ההנקה, הייתי שמה אותו לישון וממשיכה גם לשאוב. אחר כך מנמנמת עוד 20 דקות בערך, ומתחילה להתארגן לצאת מהבית (מצחצחת שיניים, זורקת על עצמי את המדים והיידה). הייתי יוצאת מהבית ב6:40 כדי לתפוס את האוטובוס של 6:50 כדי להגיע למשרד ב-8:15 (כן, יותר משעה נסיעה, וזה היה האוטובוס המהיר). מכיוון שהיתה לי זכות לעבוד פחות כשילוב של זמן הנקה + ניכוי ימי חופש, הייתי יוצאת מהמשרד ב-15:40 כדי לעלות על האוטובוס של 16:00 ולהגיע לקחת את אייל ב-17:30 (!!!!!!! אין מספיק סימני קריאה בעולם שיכולים להביע את הסיוט הזה). תוך כדי יום העבודה הייתי שואבת חלב אם, ובסוף היום הייתי נושאת את הבקבוקים עימי בצידנית עם קרחומים, על סף התקף לב שמא "הזהב הצהבהב" יתקלקל לי בדרך (היה אז קיץ). לאחר ההנקה שלפני השינה הייתי שואבת שוב.
עד כה חשבתי שאייל פשוט היה ילד אכלן גדול, שרצה המון חלב. אמנם יש בזה משהו (עד היום הוא אכלן נפלא), אבל יהיה יותר מדויק לומר שגם נפרדתי ממנו להמון שעות כל יום - ולכן הייתי צריכה לכפות על כך בשאיבות.
זה היה תקופה מתישה מאוד פיזית ונפשית. חייתי בחרדה מתמדת שמא החלב שאשאב לא יספיק, או שיתקלקל לי בדרך. עם הזמן (כמו שקורה כששואבים) גם הכמות הדלדלה, ואז נאלצתי לשאוב יותר פעמים, במשך יותר זמן, כלומר להתיש את עצמי עוד יותר. כמובן גם סף החרדות עלה.
כחודש וחצי לאחר שחזרתי מחופשת הלידה פרצה מלחמת לבנון השניה. היה לי קשה מאוד להיות גם קצינה וגם אמא לתינוק בתוך המצב הזה. לא וויתרתי על השאיבות ועל ההנקות לפני/אחרי/בסופי שבוע. קרה שנדרשתי להגיע למשרד בשישי-שבת, ואז הבאתי איתי את אייל או שבעלי חיכה לי איתו מחוץ לבסיס.
בגיל חצי שנה הרגשתי ששילמתי את חובי למשרד הבריאות, הפסקתי לשאוב, ואייל החל לצרוך סימילאק (הסימילאק החל לצרוך את חשבון הבנק שלנו), מלבד הנקות הבוקר והלילה, שפסקו בגיל 8 חודשים (נגמר לי החלב). מפלס הלחץ ירד בצורה חדה, החזה החל לחזור לממדים יותר שפויים, ונאלצתי להתמודד עם כל עודף המשקל שלא הצלחתי להוריד + 6 קילו חדשים.

פונדמנטליזם זה רע
לא רק זה האיראני, אלא גם זה של ההנקה וההורות הטבעית. יועצת ההנקה, אחיות טיפת חלב, פורומי הורות טבעית באינטרנט - הושפעתי מהם מאוד בתקופה ההיא, עד כדי כך ששמתי את טובתי בתחתית סדר העדיפויות. משרד הבריאות ממליץ להניק לפחות 6 חודשים בשביל טובת התינוק. מה עם טובת האם? זו היתה תקופה שחורה משחור. עד כה גם הרגשתי אשמה על כך ש"נכנעתי" והעברתי את אייל לסימילאק אחרי 6 חודשים, כשלמעשה היום אני מבינה שהייתי צריכה לעשות את זה כבר כשחזרתי לעבודה.

וונדר וומן
מהתקופה הזו אני זוכרת בדידות מאוד גדולה. בעבודה לא היה לי עם מי להתייעץ בעניינים האלה (99.9% גברים). המשפחה והחברים נכשלו בפיתרון המשוואה של: אמא טרייה לתינוק + קצינה + מלחמה + שאיבות = מן הראוי שנרים טלפון לעודד, לתמוך ולהתעניין. גם אני בעצמי לא דיברתי על הקשיים שלי ולא ביקשתי עזרה מאף אחד, אפילו לא אוזן קשבת (תכונה שאני מנסה בכל הכוח להיפטר ממנה, די בהצלחה).
היום אני עומדת נדהמת: איך עמדתי בזה? איך עשיתי את זה? התשובה לשאלות האלה כנראה טמונה בכותרת לפסקה. זה היה חשוב לי, חרקתי שיניים וצלחתי את התקופה. השאלה היותר כואבת היא - למה הייתי צריכה לעבור את זה ככה?

מה שלמדתי מילדיי
אומרים שצריך לשמור את המלחמות לדברים הבאמת מהותיים. הנקה וחלב אם זה לא אחד מהם, צר לי. כשזה הולך - סבבה. כשזה כבר קשה מדי - צריך לשחרר.
אומרים שהזמן מרפא, וזה נכון. הבעיה היא שבמוח שלי, כמו באינטרנט, ניתן במילת חיפוש פשוטה לאחזר המון דפים וזכרונות ישנים. לכן החלטתי להעלות את הסיפור לבלוג, אולי כך אצליח לשחרר את המקום שהוא תופס אצלי.
עד כמה שקשה לי להגיד את זה, אני חושבת שבסופו של דבר אני לא מתחרטת. למדתי הרבה דברים - חלקם נעימים וחלקם לא - מהתקופה הזו. אולי מוטב כך.

נ.ב. יש פרט מאוד גדול ומאוד מהותי על התקופה הזו שאני לא כותבת כאן, ושאולי היה עוזר להאיר בצורה ברורה יותר את הסיפור. זו הבחירה שלי בשלב זה. אני מקווה שהצלחתי בכל זאת להעביר את הקושי הגדול שלי אז.