שיחות על החיים עם אייל (#5)

אני ואייל בגן הציבורי. אייל משחק בחול - לוקח חול בכף ושם בדלי שלו.
(תזכורת: הילד בן שנתיים וחודש וחצי)

אייל: אמא, מה אני עושה עכשיו?
אני: מה אתה עושה?
אייל: אני מכין שוקולד!
אני: באמת? איך מכינים שוקולד?
אייל: אני שם בתנור
אני: אבל איך אתה מכין את השוקולד?
אייל: בכף (לוקח חול עם הכף)
אני: מה אתה שם בכף?
אייל: טונה!
אני: אתה מכין שוקולד מטונה?
אייל: כן!
אני: אוקיי, וממה עוד?
אייל: פסטה
שום
קמח
מלח
אני: מכל זה יוצא שוקולד?
אייל: כן! (מבסוט)

אל תנסו את זה בבית.

להיטים לפעוטות ולאימותיהם

חברת NMC הוציאה מחדש (כנראה מזמן) תקליטי ילדים ישנים על תקליטורים. גיליתי את העניין בראש השנה, כשאחותי קנתה לאייל את הדיסק של אוסף שירי מרים ילן שטקליס ואת הדיסק של אוסף שירי ע. הילל. מאז מפזמים בביתנו את "רוגז", "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה", "טינטן" ועוד ועוד, הכל בביצועים המקוריים כמובן, נראה לי שיותר משהילד רוצה לשמוע, האמא רוצה להשמיע.
לפני כמה חודשים גיליתי בסטימצקי את הדיסק של "טלפלא". נכנסתי לאקסטזה ומיהרתי לרכשו. אמנם מהתכנית אני לא זוכרת כלום, אבל כילדה היה לי את התקליט ומאוד מאוד אהבתי את השירים. כששמענו את הדיסק בבית, התברר לי שלמרות שעברו כנראה יותר מ-20 שנה מאז ששמעתי את התקליט לאחרונה, אני זוכרת את כל השירים, והם יפים ומדויקים כמו בסוף שנות השבעים (שאז הוקלטו).
לא יכולתי להתאפק יותר, נכנסתי לאתר מוזיקה נטו, והזמנתי לי עוד 2 דיסקים: "30 להיטים לפעוטות" (תקליט שהיה לי כשהייתי קטנה. אמא שלי היתה משמיעה לי אותו כל הזמן), ו-"עוגה עוגה" (שירי משחק ויום הולדת). אמנם היו יותר מ-10 דיסקים שרציתי להזמין, אבל החלטתי שעדיף לבנות את התקליטיה שלי לאט לאט (מבחינה כלכלית).

זה מדהים בעיניי ששירים שנכתבו והוקלטו לפני כל כך הרבה שנים, עדיין שומרים על הרעננות שלהם, ומדברים גם לדור הילדים של הילדים ששמעו אותם לראשונה. זו דוגמא טובה לכך שדברים איכותיים תמיד ישרדו את מבחן הזמן. המוזיקה היא של תזמורת ולא של סינתיסייזר. הקולות הם של מיטב האמנים של אז ושל היום (שושיק שני, רוחמה רז, דליה פרידלנד, יהורם גאון, חנה לסלאו, אלי גורנשטיין, אושיק לוי, שולה חן, חנן יובל, חוה אלברשטיין, ועוד ועוד), והטקסטים קולעים כל כך ונצחיים.

אני כל כך נהנית מזה שאייל גדל על השירים שאני גדלתי עליהם. כל כך כיף לרקוד איתו בסלון לצלילי "שיר העגלון" ("ארבעה לי גלגלים...", "שיר הדיו" בפי אייל), "רוח רוח", ו-"אני עומדת במעגל". כיף למחוא כפיים ביחד בשיר "מתנת יום הולדת" מ"טלפלא" (קרוי אצלנו בשם "שיר המצלמה", ואנחנו מוחאים כפיים כשאושיק לוי אומר "קליק"). כשאני רוחצת אותו אנחנו מצטטים שנינו את "הסבון בכה מאוד".

בינתיים לשמחתי אייל משתף פעולה ומאפשר לי לשחות בעבר ולהתרפק על השירים של פעם. לא הצלחתי להתחבר ל"טיף וטף" ו-"דיג דיג דוג" (את "פים פם פה" לא ניסיתי, מודה), ואייל לא ממש מתעניין בסרטי DVD לפעוטות (אחרי דקה הוא ממצה ופונה לעיסוקיו). ערוץ "לולי" אנחנו רואים לעיתים נדירות.
מה יהיה הלאה? האם זה יבוא לי בהפוכה ובעתיד הילד שלי יתמכר ל"דורה", "בוב הבנאי" וכל מיני סדרות אנימה יפניות? אני ממש מקווה שלא.

ואני גם ממש מקווה שבקרוב יוציאו את "טלפלא" ב-DVD.
וגם את "שלוש ארבע חמש וחצי".
ואת "רחוב סומסום".
נו, ערוץ 1 והטלויזיה החינוכית, תעשו משהו.

שיחות על החיים עם אייל (#4)

אתמול הקפיצו אותי מהעבודה לגן, כי אייל העלה חום ל-38.6. מיהרתי איתו למרפאה, ביודעי כי רופא הילדים מסיים את שעות הביקור של הבוקר ב-9:30. פיספסתי אותו בדקה אחת יותר מידי.
קבעתי תור למרפאה אחרת לצהריים, ואמרתי לאייל שהרופא הלך, ואנחנו נחזור מאוחר יותר.

מקץ שעה קלה...

אייל: הלך.
אני: מי הלך?
אייל: הרופא.
אני: לאן הרופא הלך?
אייל: הביתה לישון!

אני מקווה בשביל הרופא שאכן כך...

נמאס לי כבר

אין לי כוח לחורף הזה יותר. הקיץ צריך להגיע, ויפה שעה אחת קודם.
אני לא מאוהבי החורף. אני אפילו לא מסוגלת להבין את האנשים שאוהבים חורף. מה כל כך טוב בעונה הזו? בחמש כבר חושך. קר. רטוב. רוח. פקקים בכביש. צריך לשלוח את הילד לגן עם 2 שכבות + סווטשירט + מעיל + בגדים להחלפה לשינה, והילד שוקל טון עם כל השכבות האלו. אחר כך צריך גם לכבס את כל זה. אי אפשר ללכת לגן הציבורי. צריך להדליק את הבוילר לפני שבכלל חושבים על מקלחת. יש גם נזלת, ודלקות אוזניים, ווירוסים.
העונה הזו לא מתאימה לי. אני שונאת גולפים, מעילים, מטריות, סוודרים עבים, גרביים וצעיפים. כל האמור לעיל גם מאוד לא מחמיאים לי. אולי בגלל זה אני בהכחשה בכל מה שקשור לביגוד. למשל, אין לי מעיל. פשוט אין. לפני שנתיים הייתי בהריון ולא היה טעם לקנות מעיל. לפני שנה הייתי בדיאטה ולא היה טעם לקנות מעיל. השנה אני סתם מחכה שהחורף ייגמר. מתישהו זה יקרה, נכון?

איך שמתחיל שעון החורף אני נכנסת למצב של חצי הכחשה חצי התגוננות פאסיבית. אני משכנעת את עצמי שאוטוטו זה נגמר. עד עצם היום הזה עדיין לא עשיתי קיץ-חורף בארונות. בבית אני עוד מתהלכת בכפכפי אצבע, וזאת גם כשהמזגן אינו דולק.
מצד שני, הפכתי לבטטת ספה ישנונית, מכוסה בשמיכת טלוויזיה מפליז (לא, לא מנומרת, לא צריך להגזים), שבולסת שוקולדים ופחמימות, צופה בסרטים הזויים וב-"הישרדות", ומתווכחת עם בעלה תור מי לקום מהספה (נשאר לשבת זה שהחתול יושב עליו). אכן מצב קשה.

די. באמת שנמאס לי. מתי זה נגמר?

שיחות על החיים עם אייל (#3)

אייל: הלך הלך הלך הלך הלך הלך
אני: מי הלך? (חשבתי שהוא מדבר על אבא שלו)
אייל: קיפוד!
אני (מבינה את ההקשר): איזה קיפוד?
אייל: שמוליק!
אני (מתחכמת): לאן שמוליקיפוד הלך?
אייל: הביתה!

שאלות שאת שואלת את עצמך כאמא

האם גדי מהספר "שמוליקיפוד" וגדי מהספר "איה פלוטו?" הם אותו גדי?

כיצד ייתכן שלגדי מהספר "איה פלוטו" יש שיער ג'ינג'י בדף שלפני האחרון, ואילו על הכריכה האחורית הוא עם שיער שחור?!

האם הקראה של הספר "תירס חם" כל לילה במשך שבוע עלולה לגרום נזק מוחי להורים?

האם זה שאת יודעת לצטט את "איה פלוטו?" בעל פה ומתוך שינה אומרת שמשהו לא בסדר אצלך?

מדוע חולצה מחויטת לילד בן שנתיים עולה כמו חולצה לאמא שלו (או במספרים: 129 ש"ח) ?

אם האבא של הילד מביא אותו בכל בוקר לגן, והבוקר הוא הביא אותו בלי מעיל, מדוע הגננות מתקשרות דווקא אלייך?

ומתי הם יפסיקו להיות חולים כל הזמן? (תשובה, מנסיונה של אימי: אף פעם. ילדים תמיד חולים, גם כשהם בני 30 פלוס)

2007-2008

שנת 2008 נפתחה באופטימיות גדולה. אני ובעלי יצאנו לבלות בליל הסילבסטר (טאפאס בר + הופעה וריקודים), למחרת היה לי יום נחמד בעבודה, והרגשתי מצוין. הרגשתי שעם פתיחה כזו, הולכת להיות לי שנה נהדרת.
כמובן שיום לאחר מכן קיבלתי על הראש בקטנה מהמציאות, ועברו עליי יומיים לא נעימים בכלל. לסוף השבוע כבר הגעתי מכווצת. מצד שני, אני עדיין אופטימית. אני מקווה שהיומיים האלו לא היו מייצגים.

לפני שנה הייתי אצל נומרולוג שאמר לי ש-2007 תהיה שנה בסימן של למידה (שנה של 3). הוא צדק. אם להגדיר את השנה האחרונה במילה, היא היתה שנה מלמדת. אני לא מתכוונת למלמדת במובן של לימודים אקדמיים. אני מתכוונת לשיעורים שהחיים לימדו אותי. חלקם (רובם?) קשים ולא נעימים, פוקחי עינים בצורה הברורה ביותר. חלקם מחזקים ומעודדים.

שנת 2008 היא שנת ה-30 לחיי, ואני שואלת את עצמי אם אני במקום שבו אני רוצה להיות. מבחינת רשימת הציפיות הפולנית, השגתי כמעט הכל - תארים, בעל, ילדים, קריירה. השנה אני צריכה לברר לעצמי אם השגתי את מה שרציתי במישור האישי שלי, רשימת הציפיות הפרטית שלי. זה הזמן לקחת את כל מה שלמדתי, ולהעצים את עצמי, לשאוף גבוה יותר, ולהשיג.

כמו תמיד, יש לי גם רשימת מטרות שנתית. אולי שלא במפתיע, היא זהה לרשימה של שנה שעברה. בסך הכל, עמדתי במטרות בצורה לא רעה - ירדתי במשקל (18 קילו, אבל עליתי 2-3 קילו בחודשים האחרונים...) והגעתי למידת ה-38/1/S הנכספת... אני לא מצליחה לעשות מספיק ספורט, לצערי, אבל למדתי לחבב ספורט ולרצות לכלול את העשייה הזו בשגרת חיי, שזו גם התקדמות.
השנה אני רוצה לבלות ולצאת יותר. גם עם חברות, משפחה, חברים משותפים, אבל בעיקר - עם בעלי. להכניס שמחה ועניין לחיים, בנוסף לשגרה האפורה.
השנה אני רוצה לעסוק יותר ביצירה, עיסוק שזנחתי לחלוטין בשנתיים האחרונים. אני מתגעגעת לזה מאוד.
וגם לכתוב יותר בבלוג, כמובן.

שנת 2008 היא שנה מעוברת. אני מאחלת לכל חברותיי, מכריי, וקוראי הבלוג, שתהיה זו שנה בסימן של משפחה, שההריונות יהיו קלים ושקטים, שהלידות תהיינה קלות וגידול הילדים יהיה מהנה. המלאך הפרטי שלי אוטוטו יהיה בן שנתיים, ואני מקווה שה-terrible two לא יהיה כל כך terrible.

שתהיה זו שנה אזרחית נהדרת, מפתיעה לטובה, משמעותית (לטובה) ומהנה.

טיול בגן לאומי בית גוברין - מרשה

כולם היו בבית גוברין מתישהו. רובם, כמוני, עשו את זה במסגרת טיול בית ספרי משעמם. לדעתי לא הייתי שם לפחות 15 שנה, וכנראה יותר, לפחות עד לפני השבת הראשונה של החודש.
הבחירה היתה בין ביקור בחוות חפציבה שליד חדרה לבין נסיעה לבית גוברין וצפייה בפעלולי אש לחנוכה. בית גוברין ניצחה. כשהגענו, הופתענו לגלות שמדובר במקום ענק, המחולק ל-3 מתחמים. פעלולי האש היו במתחם השלישי בו ביקרנו (מערות הפעמון), וכך יצא שפיספסנו אותם לחלוטין. למעשה, הם התרחשו בעודנו עמוק במערת בית הבד, אני חושבת. לא נורא. חווינו טיול מהנה ומעניין. ירדנו במדרגות לתוך בטן האדמה ושוטטנו כה וכה במערכת המערות. ביקרנו בקולומבריום, בבית הבד ועוד. לאחר מכן, נסענו עם הרכב למערות הקבורה הצידוניות, שמקושטות בציורים מדהימים. עוד נסיעה קצרה ואנחנו במערות הפעמון, שם הוכשר שביל לנכים ועגלות ילדים. הצמחיה המטופחת, פסלי הציפורים מברזל, שוק האומנים הפצפון (קניתי ריבת חבושים), המערות הענקיות, והשקיעה היפיפיה שהיתה באותו זמן היוו סיום מקסים ליום מקסים.
אכלנו ארוחת ערב קלה בקפה נטו בצומת פלוגות, והפלגנו הביתה.

בגן לאומי בית גוברין-מרשה יש פעילויות לכל המשפחה במהלך החורף. אנחנו עוד נחזור לשם.

יונים מקננות במערת הקולומבריום


בית הבד העתיק


אייל, מגלה המערות האמיץ


ציורי קיר במערת הקבורה הצידונית


פסל ציפור ממתכת בשביל מערות הפעמון

העיקר הבריאות

בשבועות האחרונים אייל היה חולה נון סטופ. זה התחיל בדלקת אוזניים, המשיך לוירוס עם חום ושיעולים, ואז שוב יומיים חום, והופ! דלקת אוזניים נוספת.
כל החודש אנחנו רצים בין תורים לרופא ילדים, מנסים למצוא סידור עם הסבתא או עם הגן, כדי שנוכל ללכת לעבודה, וזה פשוט לא נגמר.
כל החודש אני טוחנת שוקולד ואוכל משמין, בקושי ישנה, עצבנית ועייפה, מתה לכמה שעות לעצמי... לאיזה סיבובון בקניון... אבל במקום זה יש לנו אנטיביוטיקה, משאף ושאר מרעין בישין.
כך שרוב החודש כתבתי בבלוג בעיקר בראש שלי. אוהו, היו לי כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם! אבל את רוב השטח במוח תפס "קומנדו מחלות" שלא אפשר לי רגע פנאי.
הבובון הקטן כבר בסדר, פחות או יותר. יש לנו השבוע ביקורת אצל רופאת הילדים ואצל רופאת א.א.ג. בשבוע הבא אנחנו בביקור אצל הומיאופתית (הבטיחו לי ברפואה המשלימה של הכללית שזה יפתור את הכל), ואני מקווה, שלכבוד השנה החדשה, בינואר יהיה הרבה יותר טוב.
עוד חודשיים יום הולדת שנתיים.

חג חנוכה שמח!

שיהיה זה חג מלא אור ושמחה!

אתמול הכנתי לאטקעס עם אייל. אתם מוזמנים לקרוא על כך בבלוג הבישול שלי - פשוט מבשלת.

חלמוניות ביער להבים

בשבת שעברה נסענו ליער להבים לראות חלמוניות, ולהשתתף בפעילות של קק"ל שהיתה במקום. קמתי באותו בוקר על צד שמאל, וכל היום סבלתי מכאב ראש נוראי (אקמול לא עזר), שבהחלט תרם למצב הרוח המזופת שהיה לי. למרות זאת, גם אייל, גם בעלי, וגם חמותי (שבאה איתנו) נהנו מאוד.
החלמוניות באמת חמודות, אבל אייל לא התרשם מהן יתר על המידה, מלבד עובדת היותן צהובות. הוא נהנה יותר לזרוק אבנים - והיו בסביבה הרבה אבנים. לא היתה לי סבלנות להתעכב בכל אחת מהתחנות של קק"ל (ישבנו והקשבנו רק בתחנה אחת - על מבנה הפרח), כך שהתמקדנו בעיקר בשיטוט כה וכה בין החלמוניות. לאחר מכן עלינו על הגבעות במקום, לשימחתו הרבה של אייל ("הר גדול!"), שהחליט שהוא מעוניין ללכת לגמרי לבד, בלי להחזיק לאמא יד (" 'צה לבד! "). להפתעת כולנו הוא הלך ממש ממש יפה. כמו גבר קטן :-) ובירידה למטה הוא אף פצח בריצה קלה (בעלי ניסה לצלם אותו תוך כדי, והיה ממש קשה להדביק את הקצב שלו). קינחנו בפנקייקס ובקלמנטינות, ונסענו לאשקלון לאכול במסעדת שיפודים.

החלמוניות


אייל


מבט מלמעלה על ערוץ הנחל

זה ממש לא נגמר...

כנראה שבאמת הרגזתי מישהו שם למעלה עם הפוסט הקודם. נחשו מה קרה שעה אחרי שכתבתי את הפוסט? בדיוק כשהחלטתי לעזוב קצת את המחשב וללכת להכין משהו לאכול?

הפסקת חשמל.

כבר ציינתי בעבר שאני מפחדת מהחושך?

תדליקי נרות, אוירה רומנטית וכל זה, אמרתי לעצמי. הבעיה היא שבשביל למצוא את המצית / הגפרורים הייתי צריכה תאורה...
נכון שיש לנו תדיאור. זה אומר שאני גם אמורה לדעת איפה הוא?
ואז נזכרתי שאנחנו שומרים פנס מעל המיקרוגל. נחשו מה? הוא נפל לי על הרגל. וזה כואב.
עדיין כואב.

בחברת חשמל אמרו לי שיש בעיה עם קו מתח גבוה, אבל אני יודעת את האמת. אני מתנצלת בפני כל תושבי הבניין שלי. זו לא אשמתכם. זו אני.

אוף אוף אוף

מישהו בשמיים החליט לשלוח לי אצבע משולשת השבוע. נפלתי על שבוע מלא בנאחס, וזה פשוט לא נגמר.
הכל התחיל ביום ראשון בלילה, כשאייל התעורר בצרחות אימים, שכתוצאה מהן הוא גם הקיא, המסכן. החלטנו שאלו כאבי אוזניים וטיפטפתי לו שמן זית לאוזן. אחרי שעה שוב. ואחר כך שוב. הוא גם העלה חום, אבל קצת נורופן איפשר לו להירדם וגם לנו.
בבוקר (יום שני) הרופא בישר - דלקת אוזניים! לילד יש קצת חום, וצריך להישאר איתו בבית. סיכמנו שבעלי יהיה בחצי היום הראשון, ואני בחצי היום השני (עקב פגישה חשובה בעבודה).
הפגישה היתה, בהעדר מילים אחרות, ממש מגעילה. בסיומה הרגשתי פשוט קטנה ונחותה.
ברוח זו (ובליווי SMS-ים נואשים מבעלי שאבוא להציל אותו) נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע. בפנייה לתוך רחוב צר (שנהגים !@#$% החנו בו את מכוניותיהם בצורה לא חוקית משני הצדדים), "שיפשפתי" את הרכב בחוד שבלט ממשאית חונה. התוצאה? שריטה על רוב הצד השמאלי של האוטו ו"דפיקה" בפח של הדלת השמאלית האחורית.
מ ה מ ם.
ודווקא אני, הנהגת הזהירה שלקחה ללב את כל מה שלמדה בקורס "רענון נהיגה" ומקפידה לשמור מרחק ולאותת.
בשלב זה שקלתי לבכות, אבל מכיוון שלבכות תוך כדי נהיגה זה לא ממש מומלץ, ותאונה זה הדבר האחרון שעוד היה חסר לי באותו יום, החלטתי נגד.
בבית מצאתי בעל ממוטט וילד אנרגטי לחלוטין (לרגע תהיתי אם הוא פיברק את דלקת האוזניים הזאת בשביל להישאר בבית עם אבא ואמא). יחד עם זאת, בשילוב של כישוריי כקצינה בצבא וסופר וומן, הצלחתי לגרום לילד ללכת לישון צהריים במיטה שלו (ולא של אבאאמאאבאאמא) במשך שלוש וחצי שעות, אותן ביזבזתי לחלוטין בגלישה בפייסבוק.

אתמול מישהו גרם לי להרגיש ממש מטומטמת ולא מקצועית (לפחות לא בכוונה). גם קיבלתי צרבת מארוחת צהריים במסעדת "חסילון".
אחרי העבודה נסעתי לקניון איילון לחפש מכנסיים בקסטרו. אחרי שעברתי כמעט על כל הבגדים בחנות הגעתי למסקנה שהבגדים העונה מיועדים אך ורק לבנות רזות כמו מקל, עם בטן שטוחה וגובה 1.80 מ' לפחות. סתם להיות מידה 38 זה כבר לא נחשב. מצד שני, הצלחתי "לגרד" 4 סריגים.

והיום...?
קמתי בבוקר עם שעורה בעין!
אדומה! מגרדת! מכוערת!
וגם היום טרחו לגרום לי להרגיש קטנה ונחותה בעבודה (לא בגלל השעורה).

אחר הצהריים, נסעתי לאסוף את אייל מהגן, כשאמור להיות לי תור לרופא שעה לאחר מכן. אחרי שלקחתי את אייל, איכשהו הצלחתי למצוא חנייה סבירה לא רחוק מהמרפאה. כמובן שירד גשם זלעפות.

עכשיו, אני יודעת שיש בצבא לוחמים שסוחבים משקלים עצומים, ובוודאי בהרבה יותר מהיכולת שלי.
אבל אני שואלת אתכם, האם ניסיתם אי פעם לסחוב עליכם את התיק של העבודה, התיק של הילד, שקית עם חבילת אקטימלים (קניתי במכולת, הילד היה רעב), שקית עם חבילת קשים (שיהיה לו עם מה לשתות את האקטימל), ילד בן שנה ו-9 חודשים שדורש "ידיים!", ומטריה פתוחה (יורד גשם כאמור), תוך כדי שאתם מהדסים בעקבים על רצפה רטובה?????
אחרי שסחבתי את כל האמור לעיל מהאוטו למכולת, לבית קפה (קניתי לאייל מאפה קטן שעלה לא פחות מ-10 ש"ח!!!), לקופת חולים, ובחזרה לאוטו, כל זה בגשם, הרגשתי שאני עומדת לאבד את שפיות דעתי. ישבתי בכיסא הנהג ונשמתי נשימות ארוכות. זה לא עזר.

תסלחו לי בעודי קוברת את עצמי מתחת לשמיכה ולא מדברת עם אף אחד יותר בחיים.
סתם, כמו שאני מכירה את עצמי, אני מפה הולכת ישר לפייסבוק.

מי יודע מה מצפה לי מחר.

(טפו טפו, העיקר שכולנו בחיים)

שיחות על החיים עם אייל (#2)

אייל: אבא גדווווול
האבא (בעלי): ומה אמא?
אייל: אמא חמודה!
האבא: וגם גדולה
אייל: לא, אמא חמודה!
האבא: נכון, אמא באמת מאוד חמודה...

איך ספק שחינכתי את הילד היטב :-) :-) :-)

נעליים

פשוט להתעלף מהמתיקות הזאת...