עפיפונים

6 בדצמבר 2009

עברתי למקום אחר ומשודרג

שדרגתי את הבלוג ל-wordpress, ומעתה הוא שוכן בכתובת http://bitsofmagic.com/blog.
יש שם גם הסבר קצר לאן נעלמתי בחודשיים האחרונים.
אתם מוזמנים.

נכתב ע"י רחלי, 21:52 | תגובות (2) | קישור ישיר

1 באוקטובר 2009

חם? מתקרר?

עברנו דירה ביום חמישי שלפני יום כיפור. כצפוי, היינו צריכים לעשות מליון ואחד תיאומים וסידורים: המובילים, "YES" (טלויזיה), "HOT" (אינטרנט וטלפון), הובלת מכשירי חשמל, התקנת מכשירי חשמל, מתקן מים מינרלים, נציג חב' הגז, ניקיון וכו' וכו'.
אני ו(בעיקר) בעלי אנשים מסודרים. בעלי בנה אקסל עם כל המטלות והאירועים, מסודרים לפי לוח זמנים, עשה טלפונים לכל מי שצריך, וקבע זימונים מתאימים באאוטלוק שלו ובאאוטלוק שלי. מנהל פרויקט, ככה זה.
ההובלה נקבעה לשעה 7:00 בבוקר, ו-10 ימים לפני המעבר, בעלי תיאם עם "HOT" התקנה בין 11:00 ל-13:00, בהנחה שבשעה כזו כבר נהיה בדירה החדשה עם כל הציוד. כמובן שהשעה תועדה באקסל המהולל ואף נקבע זימון מתאים באאוטלוק.
ערב המעבר בעלי מקבל תזכורת ב-SMS: תואם ביקור טכנאי HOT למחר בין השעות 9:00 ל-11:00.
9:00-11:00? זו לא השעה שביקשנו.
בבוקר המעבר, בעוד המובילים עמלים, בעלי מרים טלפון ל"HOT" ומספר על ה-SMS שקיבל: זו בוודאי טעות.
לא! עונה לו נציגת השירות. זה מה שכתוב במחשב, אתה ביקשת בין 9:00 ל-11:00.
אבל זה לא יכול להיות! אני תיאמתי בין 11:00 ל-13:00!
זה לא מה שכתוב במחשב.
תקשיבי, כל הדברים שלנו עכשיו במשאית. את מבינה שזה לא יכול להיות שתיאמתי לשעה 9:00? אני בשעה הזו עדיין בדירה הישנה! הטלפון, המחשב והאינטרנט עוד לא הגיעו לדירה החדשה.
אבל זה מה שכתוב במחשב.
אז המחשב טועה! יש לכם פה תקלה. אני מבקש שתתאמו לי התקנה לשעה אחרת עוד היום! או מקסימום ביום שישי בבוקר.
אדוני, אי אפשר. עכשיו זו תקופה של חגים. אנשים תיאמו הרבה זמן מראש. אין בימים הקרובים התקנות פנויות. אתה תיאמת ב... אה, גם אתה תיאמת הרבה זמן מראש. טוב, אבל מתואם לך בין 9:00 ל-11:00."
בעלי על סף ייאוש: "אם מתואם בין 9:00 ל-11:00, אז איפה הטכנאי? למה הוא לא התקשר אליי עדיין? בדרך כלל מתקשרים חצי שעה מראש." (השעה היתה 10:00)
הוא לא חייב להתקשר אלייך
אה.
אני יכולה לתאם לך ליום שלישי אחרי יום כיפור
יום שלישי?? אתם הולכים להשאיר אותנו כל הזמן הזה בלי טלפון??
תמתין רגע בבקשה
< המתנה >
אדוני, אני בדקתי ואין התקנות פנויות היום, מחר או ביום ראשון. ...
בעלי כבר ממש ממש מתרגז - טוב, את מבינה שיש פה תקלה? ושזו תקלה שלכם? את מבינה שצריך להפעיל פה קצת יצירתיות? הגיע הזמן שתציעי פתרונות! עד איזו שעה אתם עובדים? עד 19:00? אז אחרי שעות העבודה, בנוסף, מ-19:00 עד 19:30 שמישהו יבוא להתקין אצלנו! או שתדחפו את ההתקנה שלנו בין לבין!
ואם את לא יכולה להציע לי פתרונות, אז אני רוצה לדבר עם זה שמעלייך.

אדוני, מה אתה חושב, אני יודעת את העבודה שלי. כבר דיברתי עם המנהל שלי ואי אפשר.
אז אני רוצה לדבר עם המחלקה של הטכנאים
ברור, גם איתם כבר דיברתי, ואי אפשר, אני לא אומרת לך סתם. אני יכולה לתאם לך ליום שלישי.
בשלב זה בעלי נשבר - תואם מחדש ליום שלישי בין 15:00 ל-17:00.

זהו מעבר הדירה השלישי שלנו, ולקחתי את הסיפור הזה קצת קשה. בשני המעברים הקודמים "בזק" מיררו את חיינו (שבועיים בלי טלפון ואינטרנט, נציגות שירות שצעקו עליי ומה לא). ברגע שנכנס לתוקף חוק ניוד המספרים, עברנו מיידית ל"HOT" בתחושת חדווה על "הנקמה" הקטנה שלנו במונופול. ועכשיו מה? שוב שירות קלוקל? מה נעשה? נחזור לבזק? ננסה חברה אחרת של טלפון קווי? ומה עם תשתית האינטרנט?

בסופו של דבר, ביום שלישי התקשר הטכנאי ושאל אם אפשר להגיע ב-13:00 במקום ב-15:00 (נו? אז ביום חמישי אי אפשר היה לדחוף התקנה בין לבין?). הוא היה מאוד נחמד. תוך כדי הסתבר לו שההתקנה אצלנו בעייתית, אבל הוא לא ויתר, ניסה כל מיני דרכים, הסביר לי בדיוק מה הוא עושה בכל שלב, ובסוף התקשר למנהל שלו שיגיע. ביחד הם הצליחו להתגבר על הבעיה. כל הסאגה נמשכה כשעתיים, וכל הזמן הזה שניהם היו מאוד מנומסים ונחמדים. חוויה שונה לחלוטין מזו שהיתה לנו עם נציגת השירות.

בהתחלה הייתי "חמה" על "HOT", בזכות הטכנאי הכעס כבר התקרר, ועכשיו אני בעיקר מבולבלת: כיצד אסכם את חווית הלקוח שלי? שירות טוב? לא טוב?
רק אומר זאת, נציגת שירות יקרה: לא, את לא יודעת את העבודה שלך, למרות שהצלחת להתגבר על ה"תקלה". ככה לא מדברים ללקוחות. הטכנאי, למרות שלא הצליח להתגבר על התקלה בעצמו ונזקק לעזרה, דווקא כן יודע.

נכתב ע"י רחלי, 22:29 | תגובות (8) | קישור ישיר

23 בספטמבר 2009

עוד שנה

השנה האחרונה היתה שנה מעורבת. מצד אחד, ילדתי את יאיר ההורס בלידה שהיתה ממש חוויה מתקנת. אייל צמח להיות ילד עוד יותר מדהים ממה שהוא כבר. הייתי פעמיים בחו"ל. היו לי פרויקטים מעניינים בעבודה.
מצד שני, עליתי המון בהריון ונו, זה לא יורד. בכלל, ההריון לא היה כ"כ כייפי. אני לא ישנה טוב. אני לא אוכלת טוב. המוח שלי הולך ומתנוון בחופשת הלידה הזו. התאכזבתי מכל מיני אנשים. אני מניקה כל שעתיים. אני מותשת.
כל שנה אני מציבה לעצמי כל מיני מטרות. השנה, מטרת העל היא לחזור להיות אני כמו שאני מכירה את עצמי:
א. לרדת במשקל. אני רוצה שוב להיות חתיכה כמו שהייתי לפני שנתיים.
ב. לחזור לעשות ספורט. אני ממש מתגעגעת למכשיר האליפטי בחדר הכושר, וכמובן לחוג היוגה הנשית של גיתית.
ג. לחזור לטיולים המשפחתיים. בסוף ההריון כבר בקושי יכולתי ללכת, אחר כך התחיל הקיץ הנורא, אבל עכשיו מזג האוויר טוב והגיע הזמן לצאת לטבע!
ד. לפתוח דף חדש בתחום הסדר והארגון הביתי. לא יכול להיות שאמא ל-2 ילדים תמשיך לחיות כאילו היא סטודנטית. די לבלגן!
ה. אני חייבת להתחיל ללכת לישון יותר מוקדם. 2 בלילה זו לא שעה לאמהות.
ו. אני לא כוססת ציפורניים כבר 4 חודשים. מחזקת את עצמי להמשיך במגמה.
ז. להמשיך לתחזק את הבלוגים שלי והטוויטר שלי. אני נהנית מכך מאוד, ומקווה שאצליח לקדם אותם השנה. יש לי תחושה טובה לגבי העניין - במיוחד בקשר לבלוג הבישול שלי. בנוסף, הצטרפתי לצוות הכותבים של הבלוג "המסביר לצרכן" (בלוג צרכנות). מקווה לעשות שם חיל (יחד עם זיגמונד, גיא ועמיעד)

זהו. הגיע הזמן להדליק את מנועי הוונדר וומן שלי ולטוס!
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם.

נכתב ע"י רחלי, 00:18 | תגובות (13) | קישור ישיר

22 בספטמבר 2009

שיחות על החיים עם אייל (#9)

אני לוקחת את אייל מהצהרון.

אני: איילי, אחרי שנגיע הביתה נלך לקנות muler-ים במכולת.
(יוגורט muler הוא מותג היוגורט האהוב על אייל).
אייל: אבל יש muler אחד במקרר.
אני: לא, כבר אין.
אייל: למה?
אני: כי אכלתי אותו.
(אל תסתכלו עליי ככה, זה היה היוגורט היחיד בבית והייתי צריכה לאכול משהו בבוקר)
אייל: למה?
אני: כי הייתי רעבה.
אייל: יופי! שמרתי אותו במיוחד בשבילך!

היש ילד מתוק יותר מהילד שלי?

נכתב ע"י רחלי, 23:39 | תגובות (1) | קישור ישיר

16 בספטמבר 2009

שיחות על החיים עם אייל: מוסר עבודה

אייל: אמא, תספרי לי איך היה לך בעבודה.
אני: אייל, לא הייתי היום בעבודה. יאיר עוד קטן, אז אני נשארת איתו בבית. אני אתחיל ללכת לעבודה אחרי סוכות, ואז יאיר ילך לגן של תינוקות, כמו שאתה הולך לגן של גדולים.
אייל (מעט זועף): אני רוצה שתלכי לעבודה. לא רוצה שתהיי בבית.
אני: למה אתה לא רוצה שאהיה בבית?
אייל: כי אני הולך לגן, אז את צריכה ללכת לעבודה.

יש סדר לעולם.

נכתב ע"י רחלי, 21:24 | תגובות (1) | קישור ישיר

שינוי כיוון

בעלי נסע בשבוע שעבר לחו"ל מטעם עבודתו. בפעם האחרונה שהוא נסע הייתי בסוף חודש שמיני. זו הפעם הראשונה שנשארתי לבד עם 2 הילדים.
בבקרים אני משתדלת לישון בין ההנקות עד 12:00 בערך, ובעלי לוקח את אייל לגן בבוקר. כשהוא בחו"ל - האחריות עוברת אליי. אני עדיין בחופשת לידה, כך שלפחות הלחץ המטורף שלהספיק להגיע לעבודה, והצורך להשלים שעות לאחר מכן נחסך ממני. מצד שני, שער הגן ננעל ב-8:15, כך שמימד של לחץ בכל זאת יש.
קשה לי כשבעלי בחו"ל. גם הבדידות והגעגועים, גם העומס שנופל עליי (בשגרה יש בינינו חלוקת עבודה מאוד מוצלחת), גם ההתמודדות עם הקושי של אייל - שמתגעגע מאוד לאבא, ועכשיו נוספה עוד עייפות מאוד גדולה בגלל ההנקות והטיפול ביאיר. קמתי כל יום בחמש-חמש וחצי כדי להניק, ואחר כך בשש וחצי כדי להתארגן בשקט. אחר כך הערתי את אייל שלא רצה בכלל לקום, לא רצה ללכת לגן, רצה שאבא יחזור עכשיו, ובגדול רצה שאעזוב אותו באמא'שלו. אחר כך נסיונות לגרום לו לאכול משהו, כדי שלא יידפק לו כל היום (כזה הוא אייל, אוכל בשביל לחיות. לא אוכל - קשה לו). לקינוח - יציאה מהבית ונסיעה לגן.
זה החלק שאני הכי שונאת. להעביר את יאיר שישן לו בשלווה לעגלה, לנווט עם שני ילדים לעבר האוטו, לרכוס את שניהם בכסאות שלהם. בינתיים יאיר מתעורר ואני מתפללת שיתאפק עם הרצון לינוק עד שאחזור בחזרה הביתה. מגיעים לגן תוך כדי הפקקים של הבוקר בעיר, מוצאת חניה, פורקת את שניהם מהכסאות, לשמור שאייל לא רץ לכביש, להעביר את יאיר לעגלה, להיכנס לגן. אייל לא רוצה שאלך, מחזיק לי ביד. אני מצליחה לעניין אותו בפאזל שמפוזר על אחד השולחנות, נותנת נשיקה ושלום. שוב מעבירה את יאיר לאוטו והביתה. בבית, כמובן, זה הזמן לינוק.
אחר הצהריים - אותו סיפור, רק בכיוון ההפוך.
בערב מגיעים ההורים שלי כדי לעזור עם המקלחות, אבל הילדים רוצים רק אותי. אני מפרפרת בין שניהם. קוראת לאייל 2 עמודים בספר, קופצת להרגיע את יאיר הצורח, וחוזר חלילה.
מיום ליום הרגשתי איך המרמור מתגבר בי, איך שאלות בנוסח "למה-זה-מגיע-לי-למה-אני-לבד-למה-אני-עושה-הכל-למה-לאף-אחד-לא-אכפת" עולות ומתנפחות בתוך הראש שלי. קל לטבוע בים המרמורים והכעסים. זו פעולה מהירה, חלקה ופשוטה.
באחד הבקרים, כשסיימתי לסדר את הילדים בכסאות שלהם ונכנסתי לאוטו, פתאום הרגשתי משהו אחר. הרגשתי גאווה. גאווה על כך שאני כן מסתדרת, שאני יכולה, שאני מצליחה לבד ושבזכותי הכל זורם. זה היה חדש לי, וזה היה נעים, ופתאום כל הכעסים והמרמורים השתתקו.
מהנקודה הזו אני ממשיכה הלאה. בכל פעם שהמרמור והכעס מרימים את ראשם, אני משחררת את הגאווה, נותנת לה להציף אותי ומזכירה לעצמי שאני צריכה להיות גאה בעצמי, כי אני חזקה ומתמודדת גם כשקשה לי, ולא מוותרת. והנה- כבר אני מרגישה יותר טוב.
שינוי קטן, וזה עובד.

נכתב ע"י רחלי, 16:14 | תגובות (0) | קישור ישיר

14 בספטמבר 2009

אסף רמון

קראתי את הכתבות בעיתון הבוקר ולא יכולתי להפסיק לבכות :-(
יהי זכרו ברוך.

נכתב ע"י רחלי, 13:55 | תגובות (0) | קישור ישיר

10 בספטמבר 2009

בעיית אימייל

יש לי בעיות עם תיבת הדואר שלי. אם מישהו שלח לי אימייל בשבועיים האחרונים ולא עניתי - כנראה שלא קיבלתי אותו. בבקשה שילחו שוב.

נכתב ע"י רחלי, 17:19 | תגובות (2) | קישור ישיר

9 בספטמבר 2009

גן עירוני

שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר, ואילו אני נולדתי ב-2 בנובמבר, ולכן עוד לא הייתי בת 3 כשנשלחתי לגן העירוני. במקרה שלי מדובר, למעשה, בגן של המועצה האיזורית, כי נולדתי וגדלתי במושב. כל בוקר היתה מגיעה ההסעה לקחתני, יחד עם שאר הילדים, למושב אחר (15 דק' נסיעה) שבו היה הגן.
פעם הזמנים היו אחרים. היום אין מצב שאסכים, שמישהו זר יסיע את הילד שלי ברכב אפילו לאחד מהרחובות הסמוכים.
לא היה לי טוב בגן העירוני. הייתי הכי קטנה בגיל, קטנה גם בגודל, רגישה, ביישנית ושקטה. הגננת לא אהבה אותי, או שפשוט לא הצליחה להבין מי זו הילדה הזו, או שלא הצליחה להסתדר עם כל הילדים, והיה יותר פשוט להתעלם מהילדה השקטה והביישנית.
בסוף השנה, הגננת אמרה לאמא שלי שאני לא חכמה במיוחד. היא פיספסה את העובדה שבגיל 3 וחצי כבר ידעתי לקרוא.

ב-1 בספטמבר, בגיל 3 וחצי, אייל התחיל ללכת לגן עירוני. היום זה כבר פחות מקובל. הרבה הורים משאירים את הילד בגיל הזה לעוד שנה בגן הפרטי - פחות ילדים, פחות חופשות, יותר אנשי צוות. הייאוש הוא יותר נוח. גן עירוני זה מסובך. חייבים להגיע עד 8:15, כי אחרת נועלים את השער. יש 34 ילדים. ב-13:30 הילדים עוברים לצהרון בגן הצמוד, עם צוות אחר וילדים קצת אחרים, עד 17:00. יש 28 ילדים. לא ישנים בצהריים, אוכלים מאוחר. מצב מורכב.

אייל הוא לא אני. הוא גבוה, ונראה גדול לגילו. הוא חברותי מאוד, מתחבר מהר ואין לו בעיה לשחק עם גדולים ממנו ועם ילדים שהוא לא מכיר. אם היה נשאר בגן הפרטי, הוא היה הילד הכי גדול שם. הילדים הקטנים לא היו מבינים את יצירות הלגו המורכבות שלו ואת סיפורי הדינוזאורים שלו. הם היו מרכיבים פאזל של 16 חלקים כשהוא כבר מרכיב 100 חלקים.
אז בחרתי לעשות את חייו יותר מורכבים - או מאתגרים, בעצם. בגן העירוני יש ילדים בגילו, יש גדולים יותר - יש עניין.
אני מקווה שתהיה שנה טובה ומאתגרת - לחיוב.

נכתב ע"י רחלי, 16:24 | תגובות (2) | קישור ישיר

17 באוגוסט 2009

אל האופק

היו לי כמה ימים קשים. אני מרגישה בחופשת הלידה הזו כמו דג מחוץ למים. הראש שלי רגיל בדרך כלל לעבוד במלוא המרץ, ובימים אלו הוא "טוחן" על ריק. כשאין דברים מיידיים וביצועיסטיים לחשוב עליהם, המוח מתחיל לפרפר בין תאי הזיכרון, להעלות מחשבות נושנות ולנפחן, או לחילופין - להיטפל לכל מיני פרטים שנקלעים לעיניי ביום-יום, ולבחון את המשמעות שלהם עד דק.
הימים האחרונים היו בסימן של אכזבות. בעיקר אכזבות מאנשים, אבל גם אכזבה מאיך שדיימנתי לי את התקופה הזו של אחרי לידה. היה גם קושי: קושי ללכת לישון. קושי לתפקד בחום הנוראי שבחוץ. קושי למצוא לי את הרגעים הקטנים והשפויים האלה, שבהם אני לעצמי ולא לאחרים.
כך שהראש טחן וטחן, ולא נתן לי רגע של מנוחה.

קשה לי לנסוע עם יאיר לקחת את אייל מהגן בחום הזה. אני עושה את זה 3 פעמים בשבוע, מזיעה בטירוף, סוחבת עליי את התיק של יאיר, ואת התיק של אייל, ואת המים של אייל, ואת התיק לבריכה של הגן, ואת יאיר כמובן (שלא לדבר על כל עודפי השומן שבטח לא עוזרים פה), ותוך כדי זה צריכה לשכנע את אייל לשים סנדלים, לעזוב את הלגו ולבוא הביתה. היום לא יכולתי יותר. הרמתי להורים שלי טלפון וביקשתי מהם שיקחו את אייל מהגן אליהם. כנראה שמשהו בקול שלי היה משכנע.
עם דבר אחד שירד מהראש, התפניתי לבשל לעצמי. העשייה היתה מבורכת. היה טוב לתכנן, לארגן ולבצע, גם אם מדובר בתבשיל ולא בפרויקט גדול.
בסביבות 7 וחצי בערב יצאתי עם יאיר למרפסת, נשמתי את הבריזה, הבטתי רחוק אל הנוף הפתוח, והרגשתי איך הראש מתחיל להשתחרר. פתאום הבנתי כל מיני דברים.
הבנתי שאת מרבית חיי הקדשתי להתפתחות האינטלקטואלית שלי. למדתי, ואני עדיין לומדת כל הזמן. אני קוראת. אני חושבת על נושאים ברומו של עולם. אני מתעניינת במדע, כלכלה, פסיכולוגיה, תקשורת, שיווק. אני טיפוס ביצועיסטי ושכלתני. אני בטוחה ביכולות האלו שלי ומרגישה טוב איתן.
אבל זה לא מספיק.

לפני כמה חודשים גיליתי דרך geni.com ענף גדול מאוד של המשפחה של אבא שלי. זה פתח בפניי פתח ללמוד קצת על סבי וסבתי ז"ל, שנפטרו כשהייתי קטנה ומעולם לא יצא לי להכיר אותם. אבא שלי הוציא ממחבואן תמונות מימי ילדותו ובחרותו, ולקחתי על עצמי לסרוק אותן לטובת הדורות הבאים.
מהתמונות האלו גיליתי שסבתי ז"ל היתה אסתטיקנית גדולה. תמיד היתה לי תמונה שלה בראש כאיכרה, עם מגפי גומי וסינר מהוה, אבל לא. היא היתה אישה יפה, שאהבה להתלבש ולהתגנדר, ושבמטבחה החקלאי הצנוע תמיד היו על השולחן מפה נאה ו-2 וורדים באגרטל לקישוט. תמיד חשבתי שאבי (בן ה-59 אוטוטו) הוא גבר נאה, אבל התמונות חשפו ביתר שאת, שמדינת ישראל פיספסה את מי שהיה יכול להיות דוגמן מהגדולים בתולדותיה.

הבנתי שהביטחון העצמי שלי נובע לא רק מהפנימי, אלא גם ואולי בעיקר - מהחיצוני. את יכולותיי אני לוקחת כמובן מאליו (וזה חבל, בעצם), כך שחלק גדול מאיך שאני חווה את החיים נובע מאיך שאני נראית, מתלבשת, מתגוררת... הצורך שלי באסתטיקה הוא גדול, והוא לגיטימי, והוא מושרש עוד מימים ימימה, והוא ו/או היעדרו משפיעים עליי מאוד.

אני אדם שמשתמש בשינויים כחלק מההנעה הפנימית שלו - שינויים שאני יוצרת או שינויים שאינם בשליטתי. תקופה זו היא גם תקופה של שינוי, וזה הזמן לנצל אותה לעשות שינוי בתחום שלא הקדשתי לו מספיק בשנתיים האחרונות. אני.

נכתב ע"י רחלי, 22:20 | תגובות (0) | קישור ישיר

10 באוגוסט 2009

מסיבת סיום

ביום שישי נערכה מסיבת הסיום של הגן של אייל.
בדרך כלל אני לא אוהבת אירועים מהסוג הזה. לא ברור לי הערך המוסף של מחרוזת השירים והריקודים בביצוע הילדים ובהנחיית המדריכה לריתמוסיקה (או ווטאבר). לא מעניין אותי במיוחד אם וכיצד הילד מבצע את התנועות הרצויות שהכתיבו לו מלמעלה. לפחות בגיל הזה עוד אין תחרות על תפקידים, ולא מחלקים את הילדים לקבוצות של רוקדים טוב ורוקדים פחות טוב.

כך, בלי ציפיות מיוחדות (למעשה, הייתי די בטוחה שיהיה מזעזע) שמנו פעמינו לעבר מקום האירוע.

היה מדהים.

טוב, למעשה, היה סטנדרטי ומשעמם כרגיל. המסיבה היתה מיותרת לחלוטין, מלבד היבט אחד שלה.
ראיתי במו עיניי איזה ילד מקסים ובוגר יש לי, נוטף כמויות של בטחון ונונשלנטיות, כמו שלי בחיים לא יהיו.
אייל היה מחויך ושמח לאורך כל האירוע, ועשה את כל התנועות בכיף ובסבבה, כאילו הוא נמצא כרגע על חוף הים עם ארטיק "חמשושים" ולא בעיצומו המצווח של שיר על שמירת איכות הסביבה או משהו.
בשיר "חברים" נצטוו הילדים למצוא לעצמם בן זוג לריקודים. אחרי ששני הילדים שעמדו לידו "נתפסו" על ידי מישהו אחר, שניה אחרי שהושיט להם את ידו, הייתי בטוחה שמשבר מגיע. אם זו הייתי אני בגיל הזה - כנראה שהייתי בוכה. אייל, לעומת זאת, חצה את החדר, זיהה שלאחת הבנות אין בן זוג, הושיט לה את ידו וסחף אותה לריקוד סוער.
האור שזרח ממני השתווה לאלף שמשות.
הקוריוז המשעשע של האירוע היה שאייל סרב ללבוש את חולצת הגן. כל הילדים לבשו את חולצת הגן הירוקה שקיבלו במקום, אך אייל התעקש ונשאר בחולצת הפולו האדומה שלו.
צודק. הוא יצא הכי בולט בכל התמונות. הילד פשוט מלך.
ואני אמא שלו.

נכתב ע"י רחלי, 00:10 | תגובות (1) | קישור ישיר

6 באוגוסט 2009

עלילות וונדר וומן וילדה הראשון

(אמנם לרוב אני נוהגת להשתמש בביטוי סופר וומן לציון פן מסוים באישיותי, אבל לאחרונה התחלתי לחשוב שלוונדר וומן ולי יש יותר דברים משותפים. שתינו ברונטיות, למשל)

יאיר כבר בן חודשיים. אני מתכננת לחזור לעבודה אחרי סוכות, ולכן מחפשת לו מטפלת/משפחתון. לא נעים, אבל זה מה יש. מכיוון שאני פחות או יותר מתכננת לבוא לאסוף אותו ב-16:30 (ומשם לנסוע לקחת את אייל מהצהרון ב-17:00), התחלתי לעשות חישובים מתי אצטרך להגיע לעבודה ומתי אצטרך לצאת ממנה כדי שאספיק לעמוד בזמנים. בסך הכל זה נראה לי לא נורא מדי. יאיר כבר ישן כל הלילה, ומתעורר בסביבות 5 וחצי-שש. אם אצא מהבית בשש וחצי, אגיע לעבודה ב-7, ואז אוכל לצאת מוקדם.
בסך הכל, ובהנחה שיאיר ימשיך לאכול כל 2-3 שעות, "אפסיד" בערך 2-3 הנקות ונראה לי שאוכל לחפות על כך באמצעות שאיבה של חלב אם (למרות שבכנות אין לי מושג כמה סמ"ק של חלב יאיר אוכל בפועל). מקסימום - תמיד יש סימילאק.
מכיוון שהתוכנית הזו נראתה לי יחסית רגועה ולא מסובכת, התחלתי לתהות מה בעצם קרה כשחזרתי לעבוד אחרי שילדתי את אייל.

ואז נזכרתי. קיבלתי את הזכרונות בפרצוף תהיה הגדרה יותר מדויקת.

כשילדתי את אייל הייתי קצינה בקבע ושירתתי בת"א. הייתי נטולת רכב, ולכן נסעתי באוטובוסים.
גם אייל ישן כל הלילה מגיל מוקדם יחסית (חודש וחצי), והיה קם בסביבות 5 וחצי. אחרי ההנקה, הייתי שמה אותו לישון וממשיכה גם לשאוב. אחר כך מנמנמת עוד 20 דקות בערך, ומתחילה להתארגן לצאת מהבית (מצחצחת שיניים, זורקת על עצמי את המדים והיידה). הייתי יוצאת מהבית ב6:40 כדי לתפוס את האוטובוס של 6:50 כדי להגיע למשרד ב-8:15 (כן, יותר משעה נסיעה, וזה היה האוטובוס המהיר). מכיוון שהיתה לי זכות לעבוד פחות כשילוב של זמן הנקה + ניכוי ימי חופש, הייתי יוצאת מהמשרד ב-15:40 כדי לעלות על האוטובוס של 16:00 ולהגיע לקחת את אייל ב-17:30 (!!!!!!! אין מספיק סימני קריאה בעולם שיכולים להביע את הסיוט הזה). תוך כדי יום העבודה הייתי שואבת חלב אם, ובסוף היום הייתי נושאת את הבקבוקים עימי בצידנית עם קרחומים, על סף התקף לב שמא "הזהב הצהבהב" יתקלקל לי בדרך (היה אז קיץ). לאחר ההנקה שלפני השינה הייתי שואבת שוב.
עד כה חשבתי שאייל פשוט היה ילד אכלן גדול, שרצה המון חלב. אמנם יש בזה משהו (עד היום הוא אכלן נפלא), אבל יהיה יותר מדויק לומר שגם נפרדתי ממנו להמון שעות כל יום - ולכן הייתי צריכה לכפות על כך בשאיבות.
זה היה תקופה מתישה מאוד פיזית ונפשית. חייתי בחרדה מתמדת שמא החלב שאשאב לא יספיק, או שיתקלקל לי בדרך. עם הזמן (כמו שקורה כששואבים) גם הכמות הדלדלה, ואז נאלצתי לשאוב יותר פעמים, במשך יותר זמן, כלומר להתיש את עצמי עוד יותר. כמובן גם סף החרדות עלה.
כחודש וחצי לאחר שחזרתי מחופשת הלידה פרצה מלחמת לבנון השניה. היה לי קשה מאוד להיות גם קצינה וגם אמא לתינוק בתוך המצב הזה. לא וויתרתי על השאיבות ועל ההנקות לפני/אחרי/בסופי שבוע. קרה שנדרשתי להגיע למשרד בשישי-שבת, ואז הבאתי איתי את אייל או שבעלי חיכה לי איתו מחוץ לבסיס.
בגיל חצי שנה הרגשתי ששילמתי את חובי למשרד הבריאות, הפסקתי לשאוב, ואייל החל לצרוך סימילאק (הסימילאק החל לצרוך את חשבון הבנק שלנו), מלבד הנקות הבוקר והלילה, שפסקו בגיל 8 חודשים (נגמר לי החלב). מפלס הלחץ ירד בצורה חדה, החזה החל לחזור לממדים יותר שפויים, ונאלצתי להתמודד עם כל עודף המשקל שלא הצלחתי להוריד + 6 קילו חדשים.

פונדמנטליזם זה רע
לא רק זה האיראני, אלא גם זה של ההנקה וההורות הטבעית. יועצת ההנקה, אחיות טיפת חלב, פורומי הורות טבעית באינטרנט - הושפעתי מהם מאוד בתקופה ההיא, עד כדי כך ששמתי את טובתי בתחתית סדר העדיפויות. משרד הבריאות ממליץ להניק לפחות 6 חודשים בשביל טובת התינוק. מה עם טובת האם? זו היתה תקופה שחורה משחור. עד כה גם הרגשתי אשמה על כך ש"נכנעתי" והעברתי את אייל לסימילאק אחרי 6 חודשים, כשלמעשה היום אני מבינה שהייתי צריכה לעשות את זה כבר כשחזרתי לעבודה.

וונדר וומן
מהתקופה הזו אני זוכרת בדידות מאוד גדולה. בעבודה לא היה לי עם מי להתייעץ בעניינים האלה (99.9% גברים). המשפחה והחברים נכשלו בפיתרון המשוואה של: אמא טרייה לתינוק + קצינה + מלחמה + שאיבות = מן הראוי שנרים טלפון לעודד, לתמוך ולהתעניין. גם אני בעצמי לא דיברתי על הקשיים שלי ולא ביקשתי עזרה מאף אחד, אפילו לא אוזן קשבת (תכונה שאני מנסה בכל הכוח להיפטר ממנה, די בהצלחה).
היום אני עומדת נדהמת: איך עמדתי בזה? איך עשיתי את זה? התשובה לשאלות האלה כנראה טמונה בכותרת לפסקה. זה היה חשוב לי, חרקתי שיניים וצלחתי את התקופה. השאלה היותר כואבת היא - למה הייתי צריכה לעבור את זה ככה?

מה שלמדתי מילדיי
אומרים שצריך לשמור את המלחמות לדברים הבאמת מהותיים. הנקה וחלב אם זה לא אחד מהם, צר לי. כשזה הולך - סבבה. כשזה כבר קשה מדי - צריך לשחרר.
אומרים שהזמן מרפא, וזה נכון. הבעיה היא שבמוח שלי, כמו באינטרנט, ניתן במילת חיפוש פשוטה לאחזר המון דפים וזכרונות ישנים. לכן החלטתי להעלות את הסיפור לבלוג, אולי כך אצליח לשחרר את המקום שהוא תופס אצלי.
עד כמה שקשה לי להגיד את זה, אני חושבת שבסופו של דבר אני לא מתחרטת. למדתי הרבה דברים - חלקם נעימים וחלקם לא - מהתקופה הזו. אולי מוטב כך.

נ.ב. יש פרט מאוד גדול ומאוד מהותי על התקופה הזו שאני לא כותבת כאן, ושאולי היה עוזר להאיר בצורה ברורה יותר את הסיפור. זו הבחירה שלי בשלב זה. אני מקווה שהצלחתי בכל זאת להעביר את הקושי הגדול שלי אז.

נכתב ע"י רחלי, 23:18 | תגובות (3) | קישור ישיר

3 באוגוסט 2009

מזועזעת

האמת היא שאין לי הרבה מה להגיד מעבר למה שנאמר בכותרת, אבל רציתי בכל זאת לכתוב בבלוג על כך, כדי לשחרר איזושהי הצהרה בנושא, גם אם מוגבלת בקוהרנטיות שלה. אני מתכוונת כמובן לפשע הנורא במרכז ת"א כנגד בני הקהילה הגאה - נערים ונערות שנפלו קורבן לפיגוע טרור על לא עוול בכפם.

עד כה אפשר היה להאמין כאילו נטייה מינית שונה היא כבר לא "אישו" בארץ. סלבז יוצאים מהארון בתקשורת, ובכל תוכנית ריאליטי יש ייצוג גם להומואים ולסביות. הפיגוע הזה בא ונתן לנו כחברה סטירה מצלצלת בפנים. המדינה שלנו היא הרבה יותר חשוכה ממה שחשבנו. אולי זו לא היתה צריכה להיות הפתעה כ"כ גדולה אם לוקחים בחשבון את הפגנות החרדים ו"תעלולי" המתנחלים. הלב האנושי הוא לא איבר גדול במיוחד, אבל כמה שנאה הוא יכול להכיל בתוכו. אלפי טונות.

כואב כואב כואב. פשוט כואב. באיזה מין עולם אני מגדלת את ילדיי. בא לי לבכות.

נכתב ע"י רחלי, 12:38 | תגובות (2) | קישור ישיר

14 ביולי 2009

שיחות על החיים עם אייל (#8)

הילד שובר שיאים והכל בערב אחד. הייתי חייבת לתעד את זה.

מערכה ראשונה
אני מכינה לאייל צלחת עם ענבים ומסבירה לו שזה כל מה שנשאר ושאין יותר ענבים.
לאחר שאייל מסיים לאכול...
אייל: אני רוצה עוד ענבים.
אני: אין, אמרתי לך שנגמרו.
אייל: אני רוצה לראות!
אני: אין מה לראות. הם נגמרו.
אייל: אני רוצה לראות!
אני: אתה לא מאמין לי? טוב, אז בוא.

פותחים את המקרר, שם, במפתיע, אין ענבים.
אייל כועס מאוד.

אייל: אני רוצה ענבים!!!
אני: אין ענבים. מחר אתה ואבא הולכים לקניות ואז תקנו ענבים.
אייל: אבל אני רוצה ענבים עכשיו!!!! למה נגמרו כל הענבים???? למה גמרתם לי את כל הענבים???
אני: הענבים הם של כולם. כולנו אכלנו, ואתה עכשיו סיימת לאכול את מה שנשאר. מחר תלך עם אבא לקניות ותקנו עוד.
אייל, בפרצוף חמור: אני אחכה עד שאבא יחזור הביתה ואני אספר לו הכל!!!!! אני אספר לו את כל מה שעשית!!!!!!
(נשבעת לכם שהוא לא שמע את המשפט הזה ממני אף פעם)

מערכה שניה
השעה 19:30 ובעלי היה אמור לחזור הביתה לפני חצי שעה. אני מותשת ומטושטשת. אייל משחק עם הדינוזאורים שלו.
אני, נאנחת: אוי, מתי אבא שלך כבר יבוא הביתה...
אייל: אל תדאגי, כשהוא יבוא - הוא יבוא.

מערכה שלישית
אייל רגיל כל ערב לעזור לבעלי לרחוץ את יאיר, ואח"כ להתרחץ בעצמו. אך אבוי, יאיר נרדם ואייל נאלץ להתרחץ ראשון, דבר שמבחינתו גוזל ממנו את זכויותיו כילד הבכור, או משהו כזה. הוא מסרב בכל תוקף ללכת להתרחץ ומתחיל לכעוס וליילל.
אני: אייל, קודם כל תפסיק לבכות.
אייל: את רואה דמעות???? אין לי כמעט דמעות!!!!

(המצב נפתר בצורה מאוד פשוטה: אייל לא רצה להתרחץ, אבל גם לא הסכים ללכת לישון מלוכלך. שאלתי אותו מה צריך לעשות בשביל ללכת לישון לא מלוכלכים, אז הוא הציע שהוא "יתרחץ רק קצת ובלי שיכנסו לו מים לעינים ולפה". סבבה מבחינתנו.)

ולקינוח:
אחרי שחזרנו הביתה מהגן, אני ואייל רוחצים את הרגליים שלו באמבטיה.
אייל: אמא, אני אוהב אותך ואני כל יום אתן לך חיבוק!

ברור שאחר כך תפסתי אותו במילה וסחטתי ממנו חיבוק ענק.

נכתב ע"י רחלי, 01:24 | תגובות (2) | קישור ישיר

9 ביולי 2009

5 שבועות

מסתבר שהזמן עובר מהר כשמניקים. 5 שבועות עברו מאז שיאיר נולד, והזמן פשוט נוזל לי. אני משתדלת לישון בין ההנקות (כשיאיר ישן) לפחות עד שעה 10:00 או 11:00 בבוקר. אחר כך היום עובר בין הנקות (כל שעתיים) להחלפת חיתולים (כנ"ל), לאכילת ארוחת צהריים או בישול (לא כל יום יוצא לי לבשל), ופתאום מגיעה השעה 16:30 ואני צריכה ללכת לקחת את אייל מהגן. אחר כך מדובר במשחקים שונים ומשונים, ארוחת ערב, מקלחות, סיפורים לפני השינה... אייל הולך לישון בסביבות 20:30 ויאיר בסביבות 22:30 עם כמה תנומות קצרות בין לבין (מתעורר 3 שעות אח"כ...). אני הולכת לישון בערך בחצות (לא נרדמת לפני). פוף, נגמר עוד יום. יש ימים שיש לי עיסוקים מחוץ לבית (סידורים, טיפת חלב, או במקרה הטוב - מפגש עם חברות) ואז לצערי ב-18:30 כבר צריך לגרד אותי מהרצפה עם שפכטל.

כל זה די מתיש, אבל בסך הכל נחמד לי. יאיר הוא תינוק נוח ומתוק, כמו שאייל היה (ועדיין), ואני "מאמנת" אותו בשכיבה על הבטן, במשחק עצמאי (בעיקר "קריאה" בספר שחור-לבן או האזנה למובייל), ובהירדמות בכוחות עצמו, ובינתיים זה משתלם.

דבר אחד מרגיז אותי. יש אנשים שנותנים לי את התחושה כאילו אני לא עושה מספיק. כאילו אני צריכה לעשות יותר - לצאת מהבית יותר וליותר זמן, לנהל חיים אקטיביים יותר, לארגן, לנהל ולסדר. למעשה, לחיות את החיים שהיו לי לפני הלידה וההריון.
זה מרגיז אותי, כי אם הייתי טיפוס פאסיבי כזה שלא עושה עם עצמו כלום, ושהכל קשה לו, אף אחד לא היה מעיר לי. בגלל שאני מין סופר-וומן שעושה ומנהלת מיליון דברים בבת אחת, אז כשאני קצת מורידה הילוך (וזה מותר אחרי לידה, לדעתי) פתאום זה נראה לאנשים מוזר. זה נראה לא בסדר.
שוב ושוב אני מרגישה שאיכשהו מישהו תקע אותי בתבנית הזו של אשת חיל, ולכן אנשים סביבי חושבים שמותר לצפות ממני, מותר לדרוש ממני, מותר לא לפרגן לי, מותר לא להתעניין, מותר לא להרים טלפון. למה??
אני סיימתי עם הדברים האלה. נמאס לי להיות סופר וומן. אני רוצה להתרכז בי ובילדים שלי. קוראים לזה חופשה, לא? אז אני לוקחת חופש מתבנית הסופר וומן ועוברת למקום נוח יותר.

נכתב ע"י רחלי, 23:23 | תגובות (2) | קישור ישיר